הימים שלפני החג מטריפים אותי. לפתוח את ארון המטבח בפעם החמישית באותו יום, ולגלות שהקפה לא שם. לחיות על עוגיות פפושדו, בפלות כשרות לפסח וכוסות קפה (שנמצא, מסתבר, בארגז שבמסדרון. ועכשיו, איפה הסוכר?). לגלות עוד חפץ חסר בית שמזנב בסדר המופתי שאמור לשרור. איך, למען השם, הגיע מתכון לפטיפורים לאמצע לסלון?
בשנים האחרונות אימצנו את שיטת "מטבח תחילה". בעבר נהגנו לעשות דוקטורט על כל פינה אזוטרית בבית, ורק אז לגשת למוקד החמץ האמיתי - טעות שגרמה לנו להגיע לבדיקת חמץ מעולפים למחצה בשלוש לפנות בוקר. עכשיו אנחנו דואגים שבשבת הגדול המטבח כבר יהיה כשר לפסח, ואת שאר הבית אנחנו משלימים בזמננו החופשי. אז מצד אחד, נפלא לדעת שהחלק העיקרי מאחוריך כל כך הרבה זמן לפני החג. מצד שני, זה גם אומר שיש יותר זמן לתמרונים סופר מלחיצים בין מטבח סטרילי למשפחה שרוצה לאכול קרקרים ושקדי מרק בשטח שהולך ומצטמצם. השיא מגיע בשעות שאחרי בדיקת חמץ, כשחבורת המורעבים שלנו יושבת מכווצת בפינת המרפסת, מחסלת את חבילת הפיתות האחרונה שנשארה במכולת - ונשארת רעבה. ואם אני מתחכמת וקונה מראש עוד חבילה, יסתבר שבדיוק השנה אף אחד לא רעב, ונמצא את עצמנו עם עודפי בצקים שייקח להם שעה להישרף. לא נותר לי אלא לחכות בכיליון עיניים שנהיה כבר אחרי אזור הדמדומים שבין חמץ למצה. אין שמחה כהתרת הספקות, ואפשר לראות את השולחן עורך בקצה המנהרה.
הכול בסדר
פעם שמעתי שיהודי צריך להסתובב כשביד אחת הוא אוחז ב"ואנוכי תולעת ולא איש" ובשנייה ב"לכבודי נברא העולם". על אותו משקל, בערב פסח אני מחזיקה בצד אחד את הרבנית ימימה שאומרת שזה בסדר להגזים בניקיונות, ובצד השני את חוברת הלכות ניקיון פסח של הרב אבינר.
למי שלא נתקל: על פי הרב אבינר, אפשר לנקות את הבית לפסח בחצי יום. במקומות שלא אמור להיות חמץ אין צורך לנקות. את כל מה שאפשר למכור מוכרים, ולא מפרקים כלום. במטבח כמובן צריך לנקות היטב, אבל גם זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן, ומנצלים את החופשה לטיולים וללימוד ההגדה. מיונים? סידורים? ניקוי אבק? את זה אפשר לעשות כל השנה. ובוודאי שלא צריך להגיע לחג עצבניים ותשושים אחרי סדרת מלחמות עולם סביב ניקוי תריסים ופאנלים.
הרעיון הזה נפלא, וכמו שאמרתי, אני נושאת אותו איתי, בעיקר כדי לשמור על פרופורציות. אפילו זכינו לאמץ את עניין הטיולים. אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים שאי פעם אמצא את עצמי בדרך לאילת שבוע לפני החג, הייתי מגחכת וחוזרת להשתכשך באקונומיקה.
אבל קשה לי לוותר על המתנה הזאת שנקראת ניקיון פסח. זאת מתנה שבאה להיטיב בדיוק עם אנשים כמוני, ולזרז אותם לעשות ריסט שנתי והכרחי לבית. מתוך היכרות רבת שנים עם כותבת המדור, ברור לי כשמש שאין מצב שבסתם יום של חול אני אוציא מגירות, אזיז מיטות ואזרוק את ספרי הפסיכומטרי המיותרים לפח. נכון, קשה לי להתניע. אני זורקת מבט מלא חלחלה בפינות אפילות ומאיימות ודוחה את הקץ מט"ו בשבט לפורים, ואז לשבוע שאחרי פורים. אבל בסוף פשוט אין ברירה. קפיצה נחשונית קטנה לתוך ים הבלגן - וזה מתחיל לזרום. אבק זה לא חמץ, גם לא עכבישים, עובש באמבטיה ושאר מרעין בישין. אבל בסופו של דבר, הרבה יותר נחמד בלעדיהם, לפחות פעם בשנה. אגב, יש עוד מקומות בחיים שלי שזקוקים לטיפול עשרת אלפים, ובגלל שהם לא זוכים לקבל אותו לפני החג הם נשארים מבולגנים לנצח. למישהו יש רעיון איך אפשר להשחיל כמה פירורים בין קובצי המחשב שלי?
ביעור חמ"ץ
והנה וארט קטן ונחמד ששמעתי, שיכול לעזור לניקיונות להתנהל ברוגע, גם אם אתם אוחזים בשיטת הרבנית ימימה. חייבת, מוכרחה, צריכה - אלה ראשי התבות של המילה חמץ, וכמה שנצליח לבער אותם, כך ייטב לנו.
אני מתארת לעצמי שלא מדובר על חובות אמיתיים, אלא על כל האקסטרות שאנחנו רוצים, ושמשום מה הופכים אצלנו בתודעה לייהרג ובל יעבור. אני זוכרת את עצמי מתאמללת שנה אחרי שנה מחלון שלא הוברק, מקיר שלא סויד או מבגד שלא נקנה. לא חבל להרוס ערב חג עם כל התסכול הזה? תחושת החייבת-מוכרחה-צריכה פיעמה בי בכל הכוח, ולא נתנה לי ליהנות מכל מה שכן הספקתי ועשיתי. אגב, החמ"ץ הזה גם קשור לכל הדברים שאנחנו מרגישים שאנחנו נאלצים לעשות כי לא נעים לנו או כי כך מקובל. אבל זה כבר נושא לטור אחר.
ניגון לחג
לא נביאה אני ולא בת נביאה (אלא אם כן יש משהו שאמא לא גילתה לי), אבל אחרי שפרגנתי לזמר צעיר ולא מוכר בשם ישי ריבו, בא לי לנסות שוב. ענת מלמוד: תזכרו את השם הזה. מישהו השמיע לי את הסינגל שלה 'ניגון', וזכה לשמוע "וואו!" גדול. מדובר בשיר קצר, יפהפה ומורכב הרבה יותר מהמקובל במחוזותינו. כדי להצליח לזמזם אותו נאלצתי להאזין לו הרבה יותר מפעמיים, אך באמת שכל האזנה הייתה בכיף. בקיצור, חפשו את השיר ביוטיוב. הוא מומלץ בחום, גם על ידי המגיב ישי ריבו.