"בכל קואליציה יש גם קצת גועליציה", אמר יצחק רבין ז"ל בשעה שהקים את ממשלתו השנייה. רבין לא המציא את ההלחם הלשוני "גועליציה", אבל הוא בוודאי אחד האחראים לכך שהמונח הזה תפס.
ועדיין, האחראי העיקרי לשימוש הנרחב במילה הוא הדבר עצמו, אותו גועל שמפיק כל משא ומתן קואליציוני, רווי יצרים והשמצות ותגרנות ורדיפת שררה. איש בוודאי לא יופתע לגלות שהנוקשות והעוינות במשא ומתן הקואליציוני עומדות ביחס הפוך לתוחלת החיים של הקואליציה שבדרך.
מדהים לראות כיצד הפוליטיקאים, שמוכנים לנהל שיחות שלום חשאיות מאחורי הקלעים עם הגדולים שבאויבים, מתקשים לשמור על אותה חשאיות במשא ומתן בינם לבין עצמם. למי בדיוק תורמים הספינים התקשורתיים, ההאשמות ההדדיות והנטישות התיאטרליות של שולחן הדיונים? איזו מפלגה תזכה לאהדה ציבורית רק בגלל תביעתה הקולנית לתיק כזה או אחר, וכמה שווה אהדה כזאת במנדטים? מדוע אנשים בוגרים ומנוסים לא מסוגלים פשוט להסתדר ביחד? בבקשה לא לצחוק בקול, אני אדם רגיש.
מדהים אף יותר לראות כיצד הציבור, ובתוכו עיתונאים פוליטיים מנוסים, אוכל את כל הספינים והשטיקים הצפויים והלעוסים. כאילו אנחנו צופים לראשונה במשא ומתן קואליציוני, כאילו לא ברור לנו שהגועליציה היא שלב קבוע וכמעט הכרחי בדרך לקואליציה. אולי פשוט צריך לחוקק חוק שיאסור על כולם, פוליטיקאים ואזרחים מן השורה, לפרסם דיווחים על מלאכת הרכבת הקואליציה עד שהיא מגיעה לסיומה, החיובי או השלילי. מצדי אפשר לקרוא לזה חוק הגועל.
ספר האגדה
חיותה דויטש היא ידידה ותיקה שלי. למען הגילוי הנאות, הצירוף "ידידה ותיקה" מפשט מדי את סבך הקשרים האישיים והמקצועיים שמחברים בינינו ובין משפחותינו לאורך עשרות שנים. את ספרה 'אם אשמע קול אחר', שיצא לאור לא מכבר, ליוויתי מרחוק כיועץ וכמעודדת. ואם לא די בכך – שם נעוריה של גיבורת הספר הוא סגל, היא בערך בת גילי, לבעלה לשעבר קוראים אברהם, ובין היתר הוא למד בישיבת הסדר בגוש עציון. בדיוק כמוני, למעט הקטע של "למד". אם זאת לא עילה לפסול אותי לעדות – אז מה כן.
הנה גילוי פחות נאות: כידיד ותיק, חששתי לקרוא את הספר. מילא שבשנה האחרונה די רוויתי מכתיבה נשית, שלא לומר כתיבה של נשות המגזר. אבל גם התיאור בעטיפה האחורית של הספר הבטיח לי יצירה מהסוג השנוא עליי ביותר: רומן ישראלי פוליטי מדי, שמות גיבורים סמליים מדי, עיסוק במשיחיות דתית, והחטא הגדול מכול – עיתונאית שכותבת ספר על עצמה. כלומר על עיתונאית. עושה לעצמך את החיים קלים, הא חיותה? מה עם איזה בלש בריטי רגיש ומאופק, מה?
אז השבוע סיימתי לקרוא את הספר. הנה השורה התחתונה, ואתם יכולים להאמין לי או לחפש את החברים שלכם (כדי לשמוע גם את דעתם, כמובן): 'אם אשמע קול אחר' הוא ספר נפלא. כתוב נהדר, בנוי נהדר, מותח ומדויק וחובט ומפתיע כמעט בכל רגע נתון. העלילה המעט בנאלית – משהו על עיתונאית דתייה שבורחת צפונה ומנהלת בית קפה ומסתבכת עם אנשים משיחיים – בסך הכול משרתת את הצדדים היפים באמת של הספר, מסערות הנפש של הדמויות והיחסים הסבוכים ביניהן ועד ההרהורים הקיומיים על הקונפליקטים בין הלכה לאגדה, בין שמרנות למהפכנות ובין קלישאה לחיים עצמם.
קשה להאמין שזהו בסך הכול הרומן הראשון של הסופרת. דויטש מלהטטת בין תקופות, בין דמויות, בין מרכזי כובד עלילתיים, בין סוגים שונים של דימויים וציטוטים, ועושה זאת בטבעיות ובמיומנות של סופרת פרוזה מנוסה. היא מציבה לעצמה מהמורות בדרך ומדלגת עליהן בקלילות, לא נופלת לעמדה השיפוטית של המטיף ולא מידרדרת לוולגריות בתיאורים של אינטימיות. היא מצליחה להתמודד כמעט עם כל המגבלות והאתגרים בכבוד, ברהיטות, בעידון וביופי מעוררי השראה.
מי שמכיר את חיותה ואת כתיבתה יודע עד כמה מזקק הספר אלמנטים בחייה – מהישיבה על קו תפר אידיאולוגי, גיאוגרפי, פוליטי ודתי, ועד אהבת המדרש והתלמוד, הספרות והשירה, הטלוויזיה והקולנוע, ההתנחלות ומדינת תל אביב, ההתעמלות ועוגות הפרג. גם היחסים עם בני המגזר הערבי לא נפקדים מהספר, ואפילו הקהילה הגאה לא יוצאת לגמרי מקופחת. לא משנה. אחרי ספריה הקודמים והמוצלחים, כולל הביוגרפיה המרשימה על פרופ' נחמה ליבוביץ', חיותה דויטש עושה קפיצת מדרגה רצינית בתחום העלילתי. וזה לא בגלל שם הנעורים היפה של הגיבורה, באמת שלא. אבל כמה שהוא יפה.
בקטנה
בערב חג הפסח, עלינו לזכור ולהזכיר: ישנם לא מעט אנשים אומללים שנאלצים לעבור את החג הזה לבדם. בקיצור, שימו עין על כל טייסי המשנה האלה. חג חירות כשר ושמח.