סבא שלמה זכרונו לברכה התמיד להתפלל בבית הכנסת של צעירי הפועל המזרחי בקריית אתא, עוד בהיותה כפר קטן לצד מפעל אתא הגדול. מדי שבת היה פוסע עם המגבעת על ראשו ובידו שקית פשוטה ובה חלה מרובעת אחת, שתי קופסאות סרדינים ובקבוק בירה שחורה, לסעודה שלישית כמובן.
לא אשכח את שירי הסעודה השלישית שם בחלק האחורי של בית הכנסת הוותיק. בדיוק אותן שתי מנגינות של "מזמור לדוד" שבת אחר שבת. אותו דבר בשגרה קבועה. אפס גיוון אבל ניחוח אחר, ישן וטוב.
אז זה נגמר, משהו השתנה, לטוב וכמו בכל תהליך התחדשות גם למוטב. את הדג המלוח החליף סושי, את הרוגלעך והבורקס החליפו פירות העונה ועוגיות בוטיק, והמפד"ל הישנה הפכה לבית היהודי.
הכוחות הרעננים הביאו עמם אחדות ופריחה לציבור הדתי-לאומי, רוח חדשה הובילה לעלייה נאה במספר המנדטים של המפלגה ונראה היה שהנה אנחנו על הגל. הכי קרובים משהיינו אי פעם לשים את הידיים שלנו, ידי הציונות הדתית, על ההגה של מדינת ישראל. החלום הגדול החל להתגשם.
אבל אז החלו חריקות וטענות, ויכוחים קולניים ודיונים פנימיים. ואילולא ירד כוחה של הבית היהודי לשמונה מנדטים בלבד, היו כל רעשי הרקע הללו נבלעים בתוך מוזיקת הניצחון והשמפניה.
כעת, לאחר המכה המכאיבה אמנם, אך הנסבלת, עלינו לחשב דרכנו קדימה. בניגוד למפלגת מדף המתעוררת אחת למספר שנים ונולדת בכל פעם עם שם חדש, לנו יש דרך עם עקרונות וערכים שלאורם אנו פועלים.
מדוע אם כן, החמצנו את ההזדמנות לזנק קדימה כפי שצפו לנו הסקרים אך לפני חודשים מספר? האם ישנו עניין אמיתי שיש לבחון, או שהכל זה בעצם סחף ציבורי רחב היקף שגרם לרבים להצביע לליכוד משיקולים כאלה ואחרים?
אני סבור כי התשובה לשאלה זו טמונה בדיון הרוחש בימים אלו במסדרונות הבית היהודי ובבתי הכנסת אודות אופי המשרדים שהבית היהודי צריכה לדרוש כחלק מהמשא ומתן להרכבת הקואליציה.
מחד, טענות ברורות נשמעות על כך שהשר נפתלי בנט חייב לקבל תיק ברמה הלאומית, בדרג שר החוץ או הביטחון וזוהי עליית הקומה שאנו כה שואפים לה. מנקודת זינוק זו אולי נוכל לחלום על להחזיק את ההגה בעצמנו ולא רק להניח ידינו עליו.
מאידך, יש הדורשים, וגם קולם בהיר וחד משמעי, לקבל את תיק החינוך, שהוא כידוע לב העשייה של הציבור הדתי-לאומי ומהווה כר לפעילות חברתית אדירה. ממשרד זה נבנה היטב את כוחנו בשטח ונוכל לפעול לחיזוק הזהות היהודית בחברה הישראלית.
בדילמה הזאת טמון לדעתי הכיוון הדרוש לקדנציה הקרובה.
אתגר ההנהגה הניצב בפני נפתלי בנט הוא כמעט בלתי אפשרי, אתגר האיזון הכפול. לבית היהודי מנעד קהלים רחב, והדרישה לענות על צורכי כולם מחייבת עבודה בראש אחד, אך בעל שני ראשים.
שני צירי האיזון שעליהם נעה הבית היהודי הם ציר האופי וציר שכבת הגיל.
בציר האופי ניתן לזהות שני טיפוסים שונים בתכלית של מצביעי הבית היהודי. בעוד הציבור הדתי הקלאסי, אשר מהווה את בסיסה האלקטורלי של המפלגה, חרד לעתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון, מוטרד משמירה על עקרונות ההלכה במרחב הציבורי ופועל לחיזוק מוסדות הציונות הדתית - הציבור הישראלי הרחב, שגם הוא אוהב את ארץ ישראל ומתנגד להקמת מדינה פלשתינית, מוטרד בעיקר מיוקר המחיה ומחירי הדיור.
גם בציר שכבת הגיל ישנם אפיונים שונים. מצדו האחד של המתרס נמצא את אנשי השטח הוותיקים, ראשי ישיבות ורבני יישובים, מנהלי מוסדות וראשי ארגונים שסגנון הפנייה והשיח מולם הוא בערוץ הסולידי והשמרן. ואילו לקהל הצעיר ניתן וכדאי לפנות באמצעות ערבי שירה עם גיטרה, סרטונים ויראליים ומעל דפי הפייסבוק.
האיזון מורכב ביותר, אך אפשרי כל עוד מבינים את המחויבות הכפולה.
פנינו לעתיד. חדשות לבקרים אני נקרא לשירות מילואים, שם אני פוגש את עם ישראל בלי מסכות ובלי מתווכים. אני נהנה לשמוע כמה אהבה יש כלפי הציונות הדתית וכמה הערכה קיימת כלפי הבית היהודי.
הפוטנציאל לצמיחה הוא אדיר, ובתנאי שמעתה ואילך נשכיל לפעול בשני ראשים ובכל תחומי העשייה וההסברה.
אנו כציבור וכמפלגה מחויבים להיפתח לקהל הישראלי הרחב, ולאפשר לו למצוא בנו את הכתובת לצרכיו הבסיסיים ביותר אשר מציקים לו ברמת היומיום. עלינו להסביר לו את עמדתנו בדיוק בדרך שבה הוא יוכל לקבל ולשמוע.
אך יחד עם זאת, אסור לנו בשום אופן לזנוח את ציבור הבסיס שמצפה מאיתנו לשרת את מטרות הדרך הארוכה, עתיקת היומין, שאנו רק חוליה ממשיכה בשרשרת המפוארת שלה. מתוך ענווה וצניעות.
לא בשביל השטייטל, כי אם למען העם כולו.
הכותב הוא מנהל היחידה האסטרטגית במועצת שומרון ויו"ר הבית היהודי בשומרון