אולמרט כן ידע

בבית משפט השלום בפתח תקווה נגזרו השבוע 300 שעות עבודה למען הציבור על אדם שהורשע בנסיעה בניגוד לכיוון התנועה ברחוב חד-סטרי, בנהיגה בלתי זהירה שכן נסע בלי אורות, ובהחזקת סכין שנמצא ברכב. הפיל שעמד בחדר, עצם העניין שעליו אי אפשר היה לדבר בבית המשפט, היה התמונה כולה.

מדובר היה בצעיר ערבי שנתפס ברחוב קטן בפתח תקווה בשעה שתיים לפנות בוקר, כשהוא נוסע בלי אורות ובמכוניתו כלי פריצה שונים. ברור היה לכולם מה היו כוונותיו של האיש, אך משפטית אי אפשר היה לעשות איתן הרבה. לכן הרשיעו במה שהיה אפשר. ובמסגרת זו הענישו חמור ככל שאפשרו סעיפי החוק.

את אולמרט הרשיעו השבוע שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים על החזקת כספים ללא דיווח למבקר המדינה, ועל שפעל בניגוד עניינים כאשר פעל לטובתו של האזרח האמריקני טלנסקי. האחרון מסר, כך על פי מה שהוכח בבית המשפט, כ‑600 אלף דולר לאולמרט עד שנת 2002, בעוד אולמרט מכהן במגוון תפקידים ציבוריים. בנוסף לכך נמסרו סכומי כסף שלא ניתן להוכיח את היקפם בתקופה שבה כיהן אולמרט כשר המסחר והתעשייה. כמו כן הוכח שבכספת סודית החזיקו אנשיו של אולמרט בעבורו לפחות 300 אלף דולר.

בספר החוקים אין סעיף כללי של סיאוב עמוק ושחיתות שלטונית, ואולמרט הורשע במה שאפשר היה להרשיע אותו. צריך לקוות שגם כאן, במסגרת הסעיפים שבהם הורשע, יבוא בית המשפט איתו חשבון גם על התמונה הכללית.

אפס ביחסי אנוש

כמו אפיקומן וילד קטן, יש שמגלים בדרך מקרה בדל מסמך ורצים לבית המשפט כדי לנסות ולממש את המטמון שנראה להם שנפל בחלקם. שניים כאלה, בלתי נסבלים במיוחד, נחלו אכזבה בבתי המשפט השבוע.

את המטמון הראשון מצאה רופאה תעסוקתית שהועסקה עד לפני כמה שנים כאזרחית עובדת צה"ל, עד שפוטרה בשל יחסי אנוש בעייתיים מאוד. דוגמית קטנה לבעיות ההתנהגות הקשות של הרופאה היא פרידתה הנרגשת מאחת החיילות ששירתה תחתיה. בבסיס ערכו מסיבת פרידה לחיילת, והרופאה שלא הייתה יכולה להגיע הסתפקה במייל פרידה ששלחה בתפוצה של כל אנשי ענף הרפואה בחיל. במייל הפרידה כתבה הרופאה כי החיילת עשתה את עבודתה באופן "סביר ולרוב מספק", וכי שמחה לעבוד איתה למרות "שהיו קשיים בתחומים מסוימים בעבודה מולה, שלצערי לא השתפרו במהלך השירות שלה".

החיילת המשתחררת נפגעה כמובן עד עמקי נשמתה. חיילת אחרת ששירתה מתחת אותה רופאה הרגישה כי הגיעו מים עד נפש, והתייצבה בפני מפקדה וביקשה להתלונן על יחסי האנוש הגרועים של הרופאה. זה הפנה אותה לקצין הרפואה של החיל. הקצין ביקש מהחיילת להעלות את טענותיה על הכתב, "על מנת שיוכל לטפל בהם כנדרש". וכך כתבה החיילת: "לא יכולתי להתעלם מהאופן המזלזל של ד"ר שוורץ כלפי המטופלים. היא נוהגת לדבר בטלפון על נושאים אשר לא קשורים למרפאה, להתכתב בדוא"ל ולהיות עסוקה בנושאים הלא קשורים למטופל, אשר באותו הרגע יושב ומחכה מולה או על מיטת הבדיקות, כ‑20 עד 30 דקות ויותר... יחסי האנוש שלה חסרי טקט, אינם מקצועיים ופוגעים. השפה בה היא פונה לאנשים כוללים שמות גנאי ואיומים. יחס זה יוצר סביבת עבודה בלתי נסבלת לצוות העובד עִמה ופוגע בעבודה השוטפת של המרפאה התעסוקתית והמדור". הקצין הכניס את המכתב לתיקה של הרופאה ולא נעשה בעקבותיו דבר. החיילת המתלוננת סיימה את שירותה תחת הרופאה המתעמרת. רק מאוחר יותר, כשהתברר שרופאים אחרים במרפאות השונות מסרבים להמשיך לעבוד לצדה, ואחרי שהועברה ממרפאה למרפאה, היא זומנה להליכי שימוע שבסופם פוטרה מהצבא.

שנה וחצי אחרי שנכתב המכתב, הגיעה הרופאה לאותה מרפאה שבה עבדה בעבר על מנת לחפש חומר שנוגע לעניינה, לקראת השימוע שעמד להיערך לה בפיקוד צפון, ואז ראתה את מכתב התלונה ליד מכשיר הפקס. על גבי המכתב נוסף רישום בכתב יד, בחתימתה של החיילת שהחליפה את החיילת שהתלוננה: "כל הנאמר הכול נכון, גם לגבי היחס של ד"ר שוורץ כלפי המטופלים וכלפי הצוות הרפואי, לתקופה שבה אני עבדתי איתה".

הרופאה נטלה את המכתב והגישה תביעת דיבה נגד החיילת על סכום של 160 אלף שקלים. השופטת דחתה את התביעה ואף הטילה על הרופאה לשלם לחיילתה לשעבר הוצאות של 30 אלף שקלים. היא קבעה כי המכתב של החיילת הוא בבחינת פרסום מותר, תלונה שהעלתה על הכתב בעקבות בקשת מי שהיה מופקד עליה. אך גם אם לא הייתה זוכה להגנה זו, הדגישה השופטת, הייתה עומדת לה הגנת האמת שבדבריה.

הבונוס והנמל

את המטמון השני מצא איגוד עובדי התחבורה של ההסתדרות, זה הוועד חונן העשוקים של עובדי נמלי הים ורשות שדות התעופה. באמצע 2004 החליטה ממשלת ישראל לבטל את רשות הנמלים ולהקים תחתיה את רשות הספנות והנמלים. אותה גברת בשינוי שם קל, ובשינוי מבני חשוב: במקום גוף גדול ומסורבל, פוצלה הרשות החדשה וחלשה על שלוש חברות ממשלתיות נפרדות. האחת שניהלה את נכסי הנמלים, השנייה שהפעילה את נמל חיפה והשלישית - את נמל אשדוד.

מכיוון שעובדי הנמלים רגישים מאוד לשינויים, לאיש לא היה ספק  שהשינוי המבני, כזה שלא נגע כלל לחיי היומיום בנמלים, מחייב להעניק לעמלים בנמל פיצוי הולם. התכנסו, אם כך, אנשי הסתדרות ונציגי הממשלה, ולפני כעשר שנים נחתמו כמה הסכמים קיבוציים חדשים, שבעקבותיהם נענו עובדי הנמל להסכים לשינוי המבני שעליו החליטה הממשלה. וזה כצפוי לא היה עניין זול במיוחד.

המנה הראשונה הייתה תוספות שכר שהגיעו עד כדי שלושים אחוזים. המנה השנייה שעליה סוכם אז הייתה מענק של 50 אלף שקל שקיבלו עובדי הנמל המאוגדים (למעט אלו שמקרוב באו) בשנת 2005. והמנה האחרונה: 50 אלף שקלים נוספים שקיבלו עובדי הנמל ב‑2010. בשל הפיצוי הגדול לעובדי הנמל המאוגדים בהסתדרות, נאלצה הרשות החדשה לפצות גם את עובדיה הבלתי מאוגדים, אלו שעובדים על פי חוזה אישי. תוספות שכר הם אמנם לא קיבלו, אבל ניתן להם המענק הראשון של 2005. אחרי התכתבות נמרצת עם רשות החברות הממשלתיות הוסכם להעניק להם ב‑2010 סכום נוסף, נמוך יותר משל העובדים המאוגדים, 43 אלף שקלים.

אלא ששנתיים מאוחר יותר, בעת גילוי מסמכים באחד מההליכים הבלתי נגמרים בין חברות הנמלים ובין איגוד עובדי התחבורה, נפל לידי ההסתדרות מסמך המתעד את אותה התכתבות בין הנהלות הנמלים ובין רשות החברות. שם אמנם דיברו על המענק לעובדים בחוזים אישיים, אך מפעם לפעם נקטו גם במונח בונוס. מיד קפצו אנשי ההסתדרות ואמרו כי אם מדובר בבונוס, הוא מגיע גם לעובדים המאוגדים. הם מיהרו לבית המשפט וטענו כי "תשלום הבונוס מהווה הפליה פסולה ופגיעה בזכות לשוויון ופגיעה בזכות ההתארגנות ובעבודה המאורגנת, תוך הפרת החובה לנהוג בתום לב ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כבוד האדם וחירותו". הם דרשו לשלם לכל עובדי הנמל המאוגדים עוד 43 אלף שקלים.

בית הדין לעבודה בתל אביב שישב על המדוכה והבין שהבונוס אינו בונוס אלא חלק מהמענק שקיבלו בעלי החוזים האישיים, וכי המענק וההטבות שקיבלו העובדים המאוגדים היו גדולים הרבה יותר, דחה את התביעה. אבל במקום לגבות מאיגוד עובדי התחבורה הוצאות מוגדלות על עזות המצח, הוא קבע כי בגלל שמדובר בסכסוך קיבוצי לא ישולמו הוצאות משפט.

תג מחיר במשביר

שלוש שנים הועסקה אישה לא צעירה ברשת המשביר לצרכן. היא קודמה אט אט עד שהפכה למנהלת סניף. אבל אז לקוחה ערנית גילתה תווית מחיר מעניינת שהייתה צמודה לחולצה ממותג האופנה האמריקני 'טומי הילפיגר'. התווית נשאה את המחיר הישראלי של הרשת, 499 שקלים, אבל גם את המחיר האמריקני, 29 דולר, כרבע מהמחיר שדרשה הרשת על אותה החולצה. היא מיהרה לצלם את הגילוי במצלמה נסתרת, והפיצה את הסרטון ברשתות החברתיות. בסופו של יום עלה הסרטון כאייטם בתוכנית 'צינור לילה'.

התוכנית, אשר משודרת בערב, פנתה כבר בעשר בבוקר להנהלת המשביר לקבלת תגובה, וזו הוציאה בבהילות מייל לסניפים "לדאוג, לוודא ולאשר במייל חוזר", כי התוויות בדולרים הוסרו מכל סריגי 'טומי הילפיגר'. "הדבר חשוב מאוד בפרט בשל כל התעוררות המחאה החברתית", נכתב במייל.

מייל נוסף שהופץ מיד אחרי האייטם המביך איים בפיטורים מיידיים לכל מנהל שיתרשל בהסרת התויות המסגירות, וכבר למחרת בבוקר זומנה מנהלת הסניף לשימוע לפני פיטורין. בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לא הצליחו ראשי הרשת לשכנע את השופט דורי ספיבק כי פיטורי המנהלת נעשו מעילה כלשהי, פרט להיסטריה שאחזה בראשי הרשת כשקלונם התגלה ברבים. הוא פסק למנהלת פיצויי על פיטורים שאינם הוגנים בגובה של עשר משכורות.