בתוך כשבועיים התברר בשני אירועים שונים וחשובים עד כמה חמור מצבה של התקשורת הישראלית. עד כמה היא מנותקת, לא מתפקדת באמת, ועד כמה היא לא עניינית, אינטרסנטית ומאתרגת.
אחרי ההתנהלות החד-צדדית נגד נתניהו והימין במהלך הבחירות, הגיעה השבוע הכרעת הדין בפרשת אהוד אולמרט, והוא נמצא אשם פה אחד בהרכב השופטים שדן בעניינו. וזה אחרי שבכירים בתקשורת התייצבו להגנתו, ועיתון מרכזי כמו ידיעות אחרונות נרתם לעזרתו. הם עשו כמעט הכול כדי להשתיק ולהקטין את ממדיה האמיתיים של השחיתות שאולמרט עמד במרכזה.
קחו לדוגמה את בן כספית שבעיצומו של המשפט כתב כך: ״תודה שידעתם לבור את המוץ מן הבר, לסנן את ההבלים, להתרכז בעיקר, ולהבין את התמונה הכוללת שהייתה לנו כאן פשוטה, ברורה ומקפיאת דם. נקשר כאן קשר להדיח ראש ממשלה בישראל. הייתה כאן הפיכה משפטית״.
כיצד יכול להיות שמה שהיה ברור כמעט לכולם פה, לא היה ברור לעוזריו של אולמרט בתקשורת? כיצד יכול להיות שלקראת חצות, כאשר החלו להתקבל תוצאות האמת והיה ברור שהליכוד הביס את המחנה הציוני, עסק עדיין רביב דרוקר בערוץ 10 בציור קואליציות דמיוניות על הקיר הווירטואלי. ואולי השאלה הכי חשובה: מדוע אחרי שמתברר לחלקים נרחבים בתקשורת שהם טעו, נגיד עם אולמרט, או בחיזוי תוצאת הבחירות, או אפילו בהתגייסות למען ההתנתקות או למען הסכמי אוסלו, כמעט לא שמעתם מעולם את המילים "טעינו", "שגינו בהערכות", גם כאשר המציאות זועקת מכל פינה את דברה החד משמעי?
אני חושד שבלי המרכיב האמוני לא נוכל להבין את ההתנהגות הזאת. העולם שלפני היהדות היה עולם אלילי שבו התקיימו עשרות אלילים זה לצד זה ולכאורה בלי סתירה ביניהם. ואז הגיעה היהדות ודיברה על א‑ל אחד, ועל אמת אחת שלא מתחלקת לשברי אמיתות של מציאות אלילית. חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית נמצאים היום במצב של העדר אמת ברורה, גם אם מדובר במקרים פשוטים.
התפיסה הזאת חדרה גם לעולם המשפט, ולכן אפילו רצח ברור הפך למקרה מורכב, שבו צריך להתחשב ברקע של הרוצח ומה היו הבעיות שלו. קוראים לזה פוסט-מודרניזם. כלומר, אין אמת. הכול מעורפל, והתפקיד שלנו הוא לקיים את הפסוק מנבואת ישעיהו: כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל ולאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה" (ישעיהו ס, ב).