מדינת ישראל לא החליטה מה לעשות בעניין יהודה ושומרון - האם להיענות לדרישת העולם ולהתקדם לכיוון הקמת מדינה פלשתינית, או להיענות לדרישת הבוחר הישראלי שתמך בנתניהו לאחר שחזר בו מנאום בר-אילן, ולא להקים מדינה כזו בלבה של ארץ ישראל.
בין שתי הדרישות הסותרות הללו מצויה הרשות הפלשתינית, יצור מוזר שאינו מדינה אך בעל מאפיינים מדיניים: טריטוריה, ממשל, משטרה וחוקים. היצור הזה צריך כסף כדי לתפקד, ובעיקר כדי לשלם שכר לאנשי הביטחון והבריאות, שעושים את מה שישראל מחויבת על פי האמנות הבינלאומיות.
ישראל לא החליטה מה לעשות: האם לספח את השטח ולפרק את הרשות, או לעזוב את השטח ולהקים מדינה פלשתינית. בינתיים ישראל מעדיפה – באופן מוזר – לתחזק את מצב הביניים, ללכת עם הרשות אבל להכריז שלא תקום מדינה; לשלם לה את הכספים כדי שתוכל לשלם משכורות ולשלם מחיר מדיני על ההכרזה שלא תקום מדינה.
בינתיים המדינה הפלשתינית הולכת ומתקבעת במפה התודעתית של העולם. היא זוכה להכרה של מדינות, ולא רק ערביות, שוודיה לדוגמה, כמו שהיא זוכה להכרת פרלמנטים מתרבים והולכים. היא מצטרפת לגופים בינלאומיים כולל בית המשפט הפלילי בהאג, ומציבה אתגר ללגיטימציה של הקיום של מדינת ישראל.
אם ממשלת ישראל באמת לא רוצה להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון עליה להתחיל – ומיד – בצעדים למיטוט הרשות. בראשם מתן אפשרות לערים הערביות של יו"ש להכריז על עצמאות מהרשות, כדי להקים בכל אחת מהן אמירות על בסיס החמולות המקומיות: ביריחו, ברמאללה, בשכם, בג'נין, בקלקיליה, בטולכרם ובחברון הערבית. זאת בנוסף לאמירות עזה שקיימת כבר כמעט שמונה שנים.
על ישראל לשמור לעולם ועד את המרחב הכפרי, תוך הצעת אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. זה הפתרון היחיד שיעניק למרבית ערביי יו"ש עצמאות ויציבות, ולנו ביטחון על אדמת אבותינו.