1
בדרך כלל במערכות בחירות בישראל יש נטייה של שתי המפלגות הגדולות, אשר נאבקות על ראשות הממשלה, להתכנס אל המרכז. הליכוד רואה את בוחרי הימין כמי שנתונים בכיסו. מפלגת העבודה מצדה בטוחה בתמיכתם של תומכי השמאל.
לכן מכוונות שתי המפלגות את קמפיין הבחירות שלהן בעיקר אל המתלבטים, אלה שנמצאים במרכז. הליכוד בזמן מערכת בחירות שובר בדרך כלל שמאלה, לכיוון המרכז. מן העבר השני, גם העבודה פונה אל המרכז ולכן היא שוברת ימינה.
כך ראינו מערכות בחירות שבהן סיסמאות שתי המפלגות היו דומות לחלוטין: הליכוד דיבר על ביטחון ושלום בעוד העבודה מדברת על שלום וביטחון. כך ראינו את יצחק רבין מהעבודה מנצח בבחירות כשהוא מופיע לא כאיש שלום אלא כביטחוניסט מובהק, ומצהיר שלא יעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן ושבקעת הירדן תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל. מנגד ראינו את אריאל שרון, כאיש ימין מובהק, מתמודד על ראשות הממשלה מול אהוד ברק תחת הסיסמה הקורצת שמאלה "רק שרון יביא שלום".
דרך נוספת שננקטה בעבר כדי לפנות אל המצביעים המתנדנדים במרכז היא הצהרה על כוונה להרכיב ממשלת אחדות.
במערכת הבחירות האחרונה נהג נתניהו באופן שונה. הוא לא ניסה לפנות אל מצביעי המרכז ולמשוך את לבם בהצהרות מתונות. במקום לחתוך שמאלה אל המרכז הוא פנה ימינה, גם בהצהרות וגם במעשים, מתוך כוונה למשוך אליו כמה שיותר ממצביעי הימין, על חשבונן של המפלגות שמימין לו. במסגרת מהלך הפנייה אל הימין ערך נתניהו בין השאר ביקור היסטורי ביישוב עלי שבעומק שטח מועצת בנימין; הצהיר שבכוונתו להקים ממשלה עם שותפותיו הטבעיות ולא עם הרצוג; הבטיח שבכל מקרה הבית היהודי יהיה שותף בכיר בקואליציה שלו, ואף חזר בו מתמיכתו בחזון שתי המדינות בנאום בר-אילן. המהלך הצליח מעל למשוער, והליכוד הגדיל את כוחו ביותר מעשרה מנדטים לעומת הכנסת הקודמת.
2
בוחר נבון ומנוסה יודע להתייחס בספקנות להבטחות של פוליטיקאים, במיוחד כאלה שנאמרות במסגרת מערכת בחירות. שגרת הבטחות השווא לצורכי בחירות הביאה לכך שקשה לצפות ממועמד לראשות הממשלה לקיים את כל הבטחותיו. אבל כאשר המעשים עומדים בסתירה בוטה להבטחות, זו כבר מעילה בלתי נסלחת באמון הבוחר.
הציבור הדתי-לאומי, כנראה מתוך אהבתו הפטריוטית למדינה, נוטה לעתים לתת אמון מופרז ויחס סלחני לבעלי תפקידים בכירים ברשויות המדינה. אבל במקרים קשים במיוחד של הפרת הבטחות בוטה, הוא לא שוכח ולא סולח. ראש הממשלה אריאל שרון איבד את כבודו ואת זכויותיו בציבור הזה כאשר הבטיח במהלך מערכת הבחירות כי "דין נצרים כדין נגבה", ולאחר מכן ניצל את המנדט שניתן לו כדי להרוס את כל יישובי גוש קטיף. גם בנימין נתניהו, שמאמציו לגייס מנדטים מהציבור הדתי-לאומי עלו יפה, ייבדק עד כמה הוא נאמן להבטחותיו או לכל הפחות לא מתכחש להן בבוטות. עדיין אפשר לקוות שאכן כך יהיה, אבל בינתיים יש לא מעט סימנים מדאיגים.
בקושי חלפו שבועיים מאז ניצחונו הגדול בבחירות בתמיכת הקול הימני, ונתניהו הספיק כבר לעשות כמה צעדים שעומדים בסתירה לקמפיין הימני שלו. תחת לחציו של אובמה הוא חזר בו, לפחות חלקית, מהצהרתו שמדינה פלשתינית לא תקום בימיו. הוא מיהר לבטל מיד לאחר הבחירות את הקפאת כספי המיסים של הרשות הפלשתינית, למרות שאבו-מאזן לא עוצר לרגע בחתרנותו המדינית נגד ישראל באו"ם תוך הפרת הסכמי אוסלו. הדרך שבה נתניהו מנהל את המשא ומתן מול הבית היהודי אינה עולה בקנה אחד עם התחייבותו לראות במפלגה הזאת שותפה בכירה בקואליציה שלו. גם הבטחתו שהפעם לא יחזור על מעשיו בעבר אלא יקים קואליציה עם שותפותיו הטבעיות עומדת כעת בסימן שאלה, כשלעתים יוצאת מאנשי הליכוד התבטאות כזו או אחרת על כוונה לבדוק אפשרות להרכיב קואליציה עם מפלגת המחנה הציוני.
3
רק בהמשך נדע אם אכן שואף נתניהו לחזור על מעשיו בעבר ולהקים ממשלה עם השמאל, או שמדובר בהתבטאויות לצורכי משא ומתן שנועדו להקטין את המחיר שישולם לשותפות הקואליציוניות מהגוש הימני-דתי. דבר אחד צריך להיות ברור: אם יחליט נתניהו להשאיר את שותפתו הטבעית בחוץ וללכת עם השמאל, האחריות על ההחלטה ועל הפרת ההבטחה לבוחר תהיה שלו. הוא ינסה להתנער מאחריות ולטעון שהוצגו לו תביעות מוגזמות, אך הטענה הזאת לא תתקבל.
הדיון בבית היהודי האם לדרוש דווקא תיק כמו חוץ או ביטחון, או להעדיף תיקים כמו דתות או חינוך, הוא ויכוח פנימי בתוך הציונות הדתית. אם ההחלטה תהיה להתעקש על תיק גדול, נתניהו לא יוכל לטעון שמדובר בדרישה מוגזמת יחסית לגודל המפלגה שכאמור - הוא הבטיח שתהיה שותפה בכירה בממשלתו. אם ליברמן יכול לדרוש ולקבל את תיק החוץ כשיש לו שישה מנדטים, בוודאי שבנט יכול לבוא בדרישה דומה כשיש לו שמונה.
להילחם בשחיתות ביושר
אין מה להתפלא כאשר פוליטיקאים שגילו חוסר יושר בחייהם הציבוריים, נחשפים כמושחתים גם בחייהם הפרטיים. הרשעתו הנוספת, ואולי לא האחרונה, של אהוד אולמרט בעבירות שחיתות לא צריכה להפתיע את הציבור, לאחר שלנגד עיניו המשתאות התהפך האיש שבנה את כוחו הפוליטי על דעות לאומיות מוצקות, והיה לסמן שמאלי במערכת הפוליטית בישראל. כמו אצל פטרונו הפוליטי אריאל שרון, מסתבר שגם אצל אולמרט השחיתות הפרטית באה בד בבד עם זניחת הערכים הלאומיים.
בשני צדי המתרס הפוליטי יש מי שמוכנים לגלות סלחנות למעשי שחיתות של אישים בולטים במערכת הפוליטית, כל עוד הללו שייכים למחנה האידיאולוגי הנכון. מדובר בתופעה מצערת, וכפי שנוכחנו לדעת – גם לא כדאית. כי מי שמושחת באורחותיו הפרטיים, אי אפשר לסמוך גם על יושרתו הציבורית והאידיאולוגית. הוא עלול למעול באמון בוחריו בדיוק כשם שמעל בכספים או הפר אמונים.
תופעת הסלחנות כלפי שחיתות מחמירה יותר עד כדי צביעות, כאשר גורמים שבדרך כלל מתפקדים כרודפי מושחתים ושוחרי טוהר המידות מגלים סלחנות מופלגת כלפי מושחת שדרכו המדינית מתאימה להשקפתם. אצל יותר מדי אנשים בפוליטיקה ובתקשורת הפכה המלחמה בשחיתות לקרדום לחפור בו. אחד הבולטים שבהם היה כמובן אולמרט עצמו, שהחל את דרכו הציבורית כלוחם ללא חת בשחיתות וצפוי כנראה לסיים אותה בכלא כאחרון המושחתים.
כך ראינו אנשי תקשורת שבדרך כלל מגויסים למלחמה בשחיתות, מוכנים להגן על אריאל שרון ולעטוף אותו כאתרוג, ובלבד שהוא יגשים את תוכניתו ויהרוס עשרות יישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון. כך ראינו לפני שנתיים קבוצה גדולה של עיתונאים שוחרי צדק וטוהר המידות ממהרת להלבין כשלג את חטאיו של אולמרט, גם לאחר שבית המשפט הרשיע אותו בהפרת אמונים, ולנסות להריץ אותו לראשות הממשלה מול נתניהו.
ועל כגון זה ציווה ינאי המלך את אשתו שלומציון המלכה: "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".
לתגובות: eshilo777@gmail.com