נשמה יהודית יש בהצגה החדשה שעלתה החל מהערב, ( יום ב') בתוך ה"נשמה הצוענית". השירים, הסיפורים, הדיאלוגים כה מוכרים לנו, שהיינו בהחלט יכולים לחשוב שהם משלנו.

הסיפור מתחיל בפועל לפני 18 שנה עם צאת אלבום השירים של ירדנה ארזי ובו להיטיה "הכינור הנאמן" ו"בן אדם".

לפני כארבע שנים הוציא יוני אילת אלבום ביידיש ששמו נשמה צוענית (ציגייַנער נשמה), ובו גרסאות יידיש לשירי אלבומה הצועני של ירדנה ארזי, שנמכר ביותר מ-150,000 עותקים, ונחשב לאחד האלבומים הנמכרים והמצליחים בתולדות המדינה. בימים אלו החלו בתיאטרון היידישפיל להעלות את ההצגה 'נשמה צוענית', בבימויו של יוני ובהשתתפות אנסמבל הצעירים המוכשר עד מאד של היידישפיל.

בעקבות הצלחתה הגדולה של ההצגה "מונולוגים מהקישקע", ממשיך אנסמבל צעירי התיאטרון עם אותו במאי ואותו צוות יוצרים להפקה נוספת, שכתב המחזאי הצעיר אורן יעקובי.

ההצגה בוחנת את המשותף והשונה בין הצועני הנודד ליהודי הנודד ואת תרבות הנדודים בכלל.

יוני אילת, במאי ההצגה, מספר לנו איך יורדים לעומקם של הדומה והשונה בין שתי התרבויות:
"מדובר בשתי תרבויות שחוו מאות שנות נדודים באותן טריטוריות במזרח אירופה, כמיעוטים נרדפים בתוך רוב אירופאי לבן ונוצרי. ההצגה עוסקת בין השאר בכוחו של המיעוט ואנו מגלמים בה את הצוענים, אבל המטאפורה לעם היהודי מאוד ברורה, בעיקר כאשר השירים הצועניים מתורגמים ליידיש. שלא לדבר על היידיש עצמה שהיא בעצם צוענייה, נדדה בין טריטוריות ומדינות, בלי דגל ובלי צבא, שפה שהיא בת בלי בית. התרבות הצוענית מאופיינת בשמחה ועליצות, אבל יש בה זרמים תת קרקעיים מלאים בהרבה עצב ויגון, מה שמאוד דומה לתרבות הכליזמר היהודית, בה הלחנים קצביים ושמחים, אבל הסאבטקסט הרבה פחות שמח, ולרוב גם החיים שמסביב" אומר יוני אילת ומוסיף "בשתי התרבויות הכינור ממלא תפקיד מרכזי וההתייחסות אליו היא כמעט מטאפיסית: אמצעי לפרוט על מיתרי הלב בשמחה המהולה בעצבות. בכלל, האינסטרומנטים בשתי התרבויות כמעט זהים, כשהכלים המככבים הם קלרינט, אקורדיון וכמובן כינור".

אז מה שונה בין שתי התרבויות? "כמובן שיש גם הרבה נקודות שוני. אצל הצוענים הנדודים הם אג'נדה ואצל היהודים הם לרוב רק מתוקף הנסיבות. הצוענים לעתים נטמעו בדת של הסובבים אותם והיהודים היו יותר מסוגרים בתרבות שלהם. התרבות היהודית מבוססת על אלפי שנים של כתיבה, וכמעט כולם בה יודעים קרוא וכתוב מגיל צעיר מאוד, ואילו הצוענים על פי רוב אנאלפביתים, ולשפות המדוברות שלהם לא היה כתב עד לפני מאה שנה. לכן, המסורת שלהם מאוד עממית במובן שהיא עוברת מפה לאוזן ואם יש ספרות שנכתבה אודותיהם היא נכתבה על ידי עין חיצונית, כמו אזמרלדה בגיבן מנוטרה דם של ויקטור הוגו, או דמות הצוענייה בכרמן של ביזה".

גם הם חוו רדיפות והשמדה... "נכון. גם לצוענים כמו ליהודים ייחסו כוחות אופל של הזר, שאירופה התבוננה בו ופחדה ממנו. גם אותם השוו לעכברושים או פשפשים שאם לא נחסל אותם, הם יקומו עלינו להשמידנו. בתקופת השואה מאות אלפים של צוענים נרצחו במחנות ההשמדה. לצוענים לא היו מפקדי אוכלוסין אז יש ויכוח עם מדובר בחצי מיליון או מיליון נספים. יש להם גם יום זיכרון של שואת "בני רומא", כי עבורם "צועני" (ג'יפסי) היא מילת גנאי".

מדובר במחזה מוזיקלי המשלב שירים, פולקלור, כוריאוגרפיה, צבע ושמחה, עם תלבושות מושקעות ותפאורה מוקפדת.

זו הצגה מאוד ססגונית, חיה ושמחה, אבל העצב נמצא שם כל הזמן, מתחת לפני השטח וגם במילות השירים, כך שכולם מקווים שהצופה ייצא מההצגה עם מטען חווייתי.

השירים בה כוללים את להיטיה הגדולים של ירדנה ארזי, כמו 'עיניים שחורות' ("אוצ'י צ'יצ'וניה") והכינור הנאמן, שתורגמו ליידיש ודרכם נפרשים תמונות מחיי הנדודים. האנסמבל כולל שמיניית שחקנים צעירים, ארבע נשים וארבעה גברים, שאני אחד מהם, בנוסף לתזמורת חיה של ארבעה נגנים המנגנים בכינור, טובה, קלרינט, כלי הקשה, אקורדיון ופסנתר. המנהל המוזיקלי שלה הוא המוזיקאי ליאור רונן, קלרניתן מחונן בן 28, העולה ופורח בשמי העיבוד המוסיקלי.

ההצגה הינה ע"פ רעיון של יוני אילת ובהשתתפותו כשלצידו, רונית אשרי, יעל יקל, עינת סגל-כהן, מירי רגנדורפר, יונתן רוזן, יובל רפפורט, ניב שפיר.ההצגה מתורגמת לעברית ולרוסית.

משובב לב ונפש, מרגש ומזכיר ימי עברו. גם בשפה , גם בשירים, גם בתקופה.