יש לי רוח הקודש. לא, אני לא סובלת מהזיות. פשוט אין שבוע שבו אני לא חושבת, בהקיץ או בחלום, על מטופלת יקרה שלא זכיתי לראותה מזמן. והנה - למחרת היא מתייצבת במרפאתי בכבודה ובעצמה! האם זה רוח של כישוף? האיש היקר טוען כבר שנים שהוא חי לצדה של מכשפה, אז אולי הוא צודק... האם זו אינטואיציה מחודדת, המכונה בלעז "חוש שישי"?
אז הנה היא מגיעה, הפציינטית שעליה חלמתי רק אתמול. אנחנו מפטפטות קצת, שיחה חברית, בין לבין. היא מספרת לי על מיזם שהתחיל לקרום עור וגידים באוניברסיטת אריאל ונגנז באיבו: קבוצת ליווי ואימון לסטודנטים שנמצאים בשלב של הפגישות בחיפוש אחר האבידה. הכול בצורה לא רשמית, מעין שיח רעים. המיזם טומן בחובו פוטנציאל אדיר. אז למה הוא לא מתרומם? ואז היא משתפת אותי בחוויה מדהימה: באופן קבוע, כשהיא שואלת את הבחורה מה הן תוכניותיה לשנה הקרובה, היא מונה את הלימודים, את התחביבים ואף שאיפות רוחניות גבוהות, אך רק דבר אחד חסר – תוכנית לחתונה. משום מה עניין זה נדחק לקרן זווית אפלה, בקומת העל-מודע שלה. וזה נכון גם אצל רוב הבנים.
ואז, שואלת אותי חברתי שאלה אלמותית: "תגידי, חנה, למה יש דברים שהחבר'ה מסתערים עליהם, כמו להיות הכי הכי קרבי, עד שזה הפך לנורמה חברתית שמתחילה ממסירות נפש על ביטחון עם ישראל, וזה נמצא בקומה הגבוהה ביותר בעל-מודע של כל בחור וטוב, ואילו משימת בניית הבית עומדת בעליבותה? איפה הרצון, התשוקה, החזון, אפשר אפילו לומר – מסירות הנפש לבניית בית בישראל?
אלוף החושים
אה, מסירות הנפש... אני מכירה בחור עם חזון. היכרות קרובה מאוד, ממש מיום היוולדו.
"והנה לָך בן" - והקול קול יעקב... "ברוך הטוב והמיטיב" יברך האיש בעוז. וברוב עם קול דממה דקה יישמע: "ואומר לך בדמייך חיי"... "ויקרא שמו בישראל: דודי לי". ובלילות השבת הארוכים תפרוש כפיה על תלתליו הרכים, "כאפרים וכמנשה ישימך האלוקים".
וחולפות י"ג שנים, והתורה יקרה לו מזהב ומפנינים, ופניו מאירות באור יקרות. והוא ניגש לבימה בחיל וברעדה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך... נותן התורה".
וכעת מדי חאקי לגופו התמיר, חגור על גופו, משניות בכיסו, יאחוז הוא בספרא אך גם מסייפא לא יניח ידו. מנפנף הוא לה לשלום, וברכת הדרך בפיה: "שתוליכינו לשלום, ותחזירנו לשלום".
כן, אני מכירה בחור עם חזון - היכרות קרובה מאוד. כזה הוא אחיין יקר, גיבור מלחמה, שנפצע קשה ב'צוק איתן' ואיבד חלק מארבעת חושיו. הוא אינו שומע באוזן אחת (ולכן כמות לשון הרע שמגיעה לאוזניו יורדת למחצית), ואינו רואה בעין אחת (נשארה לו רק עין טובה אחת שמתבוננת על כל מציאות חייו), ולכל מעדן שהוא מכניס לפיו יש טעם של מן (כי חוש הטעם ניטל ממנו), ולמרות שהפך לתתרן הוא הריח בדמיונו ריח גן עדן...
לפני כמה שבועות, בכינוס ראשי ישיבות הסדר ומנהלי ישיבות שנערך בישיבת ההסדר בשעלבים, הוא עמד על הבמה באולם הישיבה והזכיר לכל הנוכחים שהלחימה ההיא בעצם טרם הסתיימה. וכך אמר: "נפצעתי לפני שמונה חודשים, בכ"ב בתמוז. למדתי בישיבת ההסדר בעכו, ואחר כך הייתי מ"כ ומדריך בקורס מ"כים. בכניסה לעזה חטפתי ירי צלף לראש. הגעתי לבילינסון במצב אנוש, והצילו לי את החיים. איבדתי את עין ימין ואת השמיעה באוזן שמאל, ואני עדיין בשיקום. לא אשקר, הפציעה היא לא דבר קל. מלחמת השיקום היא מלחמה חדשה. אבל בזכות הפציעה אתה לומד להעריך את מה שיש לך. אתה מתחזק מזה. אם אתה חצי לא רואה וחצי לא שומע, אתה לומד לשמוח בדברים הרבה יותר קטנים.
"בבחירות האחרונות אפשר היה לראות כמה שנאה יש במדינה בין המגזרים השונים, אבל זה לא באמת נכון. במלחמה ראיתי סולידריות אדירה. מאות אנשים הגיעו לחדר שלי במחלקה בבית החולים לבקר ולעודד, עד כדי כך שאחי שישב בכניסה לא נתן להם להיכנס מרוב עומס. הוא הניח מחוץ לחדר מחברת, והאנשים פשוט כתבו וכתבו. יש לנו היום שבע מחברות של אהבה ואמונה ותפילה.
"חשוב שתדעו שזה לא נגמר. אל תשכחו את הפצועים. צריך להתפלל עליהם וצריך לבקר אותם. אני לא זוכר הרבה דברים מהתקופה ההיא בגלל המורפיום, אבל אני כן זוכר שפעם אחת שכבתי במיטה ופקחתי עיניים וראיתי מעליי את ראש הישיבה הרב יוסי שטרן, ואת הרס"פ שלי, ואת חברת הכנסת אורית סטרוק, ואת רויטל גנץ, אשתו של הרמטכ"ל. כולם מעליי. הבנתי שכולם פה בשבילי. זה היה רגע מאוד מיוחד".
אולי לי יש חוש שישי, אך אלעד הוא אלוף החושים. הוא בעל חוש הומור, וחושיו בריאים מאין כמותם. עינו רואה את הניסים הגדולים שאירעו לו ולכולנו, את האהבה, את האמונה ואת הטוב. אוזנו שומעת את קולות גיבורי החיל האצים אלי קרב איש חרבו על ירכו, וקריאת "שמע ישראל" בפיהם. טעם גן עדן על לשונו, לשון שהיא הצינור שבו הוא משפיע דברי שבח והלל לריבונו של עולם, ובאפו ריח גן עדן - כריח שדה אשר בירכו ה', כריח הקטורת בבית המקדש... אז מי צריך חוש שישי בכלל?
לתגובות: drchana2@gmail.com