ערב חג הפסח האחרון קיבלו שלמה (76) ואודי (67) יוליס את המפתחות לבית הקבע שלהם ביישוב בני דקלים. לאחר כמעט עשור של מגורים בקראווילה מטה לנפול ותלאות בתהליך הבנייה, הם זכו סוף סוף להיכנס לביתם החדש.
את ליל הסדר הם חגגו נרגשים, מוקפים בבני משפחתם. "עברו עלינו עשר שנים קשות", הם משתפים בכנות, "אחרי כמעט עשר שנים שחיינו בקראווילה מתפוררת, אנחנו שמחים להיכנס לבית קבע. אבל שיהיה ברור שהחלום שלנו היה ונשאר לחזור לשם, לבית בגוש קטיף".
מפוניבז' לגוש קטיף
אב המשפחה, שלמה יוליס, הוא דור שישי בארץ. הוא נולד וגדל בשכונת מאה שערים הירושלמית למשפחה חרדית מהיישוב הישן, והוא בוגר ישיבת פוניבז' בבני ברק. "בבית ספגתי את האהבה לארץ. אבא ואמא היו אנשי ארץ ישראל", הוא מעיד. בהמשך התגייס לצבא. "הלכתי לצבא כי הרגשתי שלא כל כולי בישיבה והבנתי שזה מה שמוטל עליי לעשות".
לאחר השחרור מהצבא הכיר את מי שלימים תהיה רעייתו, אודי. "אודי אשתי היא בת בכורה להורים ניצולי שואה. השם שלה בא מהיותם אוד מוצל מאש. אביה איבד משפחה בשואה והבטיח שיקום מהאפר ויבנה משפחה גדולה, וכך היה".
לאחר נישואיהם חיפשו שלמה ואודי מקום מתאים לקבוע בו את ביתם. בתחילה גרו בכפר מימון. שם גם התבשרו על מקום חדש שמיועד להתיישבות - גוש קטיף. "באנו לגוש, ראינו את המקום והתרשמנו". כך הגיעו ליישוב גדיד. כעבור שנה עברו לביתם שבנוה דקלים. בגוש קטיף גרו 23 שנים. "שם התבגרנו, שם גידלנו את הילדים שלנו. החיים בגוש היו נהדרים", הוא מציין בערגה. "הייתה בגוש אווירה של יחד. חיינו שם דתיים, לא דתיים, בני ישיבות, אנשי חינוך, עורכי דין, חקלאים, עמך ישראל, כולם יחד בהרמוניה. היה שם תורה וחסד. כל אחד עשה למען הזולת. אלו היו חיים של תורה ועבודה במלוא מובן המילה", הוא נאנח. "הייתי אומר שאם רוצים לדמיין גן עדן - זה שם. בגן עדן החיים ייראו ככל הנראה ככה, רק בלי הצרות".
ומה עם כל הפצמ"רים, חדירות המחבלים והפיגועים שהיו?
"למרות כל המכות הכואבות שאנשי הגוש ספגו שוב ושוב לאורך השנים, הם לא קמו וברחו אלא המשיכו להכות שורשים במקום. הייתה אמונה והרגשת שייכות חזקה לחבל הארץ הזה. אני זוכר שאנשים זלזלו בנו בהתחלה ואמרו 'יצמחו לי שערות בכף היד לפני שהאדמה בגוש תצמיח לכם משהו'. והנה, אמא אדמה קיבלה אותנו באהבה. זה היה הבית שלנו. חיינו את החיים באמונה גדולה ובקהילתיות לא רגילה".
לאורך השנים שימש יוליס רכז התרבות בנוה דקלים והפך לדמות מוכרת ואהובה ברחבי הגוש. בהמשך הפעיל גם סוכנות דואר מקומית. "אהבתי את העבודה שלי עם בני הנוער ועם המבוגרים. כל נושא התרבות מאוד קרוב ללבי".
"הטראומה עלתה לאנשים בבריאות"
לבני הזוג יוליס חמישה ילדים. בנם השלישי, איתי, היה בן 11 וחצי כשהתגלה שחלה בלוקמיה. במשך שלוש שנים נאבק במחלה עד שלא יכול לה, ולפני 22 שנים נפטר. "הוא טופל במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים בילינסון. לנו לא היה אז רכב פרטי, וחברי הקהילה התארגנו להסיע אותנו לטיפולים הלוך וחזור בכל פעם שהיינו צריכים. ולא רק תושבי נוה דקלים, אלא גם אנשים מכל הגוש. הם עטפו אותנו בצורה בלתי רגילה. אנחנו התרכזנו במאבק במחלה של איתי והיינו רגועים לגבי הילדים האחרים שלנו. ידענו שהם בידיים טובות".
בחצי השנה האחרונה איתי היה מודע לכך שסופו קרב. "הוא ידע את זה ודיבר איתנו על הכול בצורה פתוחה ובוגרת. הוא שוחח איתנו אפילו על איפה הוא רוצה שיקברו אותו. הוא אמר לנו: 'מצד אחד, אם יהיה פינוי ויעקרו את הקבר זה יכאב לכם מאוד, אבל מצד שני פה הבית שלי וכאן אני רוצה להיות'. זה היה בתחילת ימי אוסלו, וכבר החלו הדיבורים על פינוי אפשרי של יישובים בגוש. הוא היה מודע לזה, אבל ביקש שלא נקבור אותו במקום אחר".
כשאיתי נפטר, היה ברור להוריו כי בנם ייקבר במקום שכה אהב - בין רגבי אדמת גוש קטיף. "לא היה לנו שום ספק שנקבור אותו בגוש". לימים, בעקבות הגירוש, נאלצו להעתיק את קברו של בנם להר הזיתים בירושלים.
מה הרגשת ביום שבו עקרו את הקבר ממקומו, כדי להעבירו למקום קבורה בירושלים?
"זה היה איום ונורא. כאב חד שלא יתואר", הוא משתתק ונושם עמוקות. "אי אפשר לתאר את זה במילים. לכל המשפחה זה כאב. אחרי הקבורה השנייה, לחמותי התפוצץ המעי בבטן והיא אושפזה בטיפול נמרץ. זה גמר אותנו. ככל הנראה כתוצאה מכל מה שעברנו, אני ואשתי חלינו בסרטן. אני עברתי ניתוח קשה ומאז אני חי על כדורים, ואשתי מקבלת סדרת טיפולים לא קלה בכלל".
אתה קושר את הפגיעה בבריאות שלכם ישירות לגירוש מהגוש?
"בפירוש כן. אנחנו לא היחידים שחולים. מספיק להסתכל מסביבנו ולראות מה קורה. זו טראומה שעלתה לאנשים בבריאות. כמונו יש עוד הרבה שעברו סבל אישי. אנשים שאני מכיר מהגוש, פתאום זה חולה, זה קיבל התקף לב, זה נפטר, זה לא ייאמן. אם יעשו מחקר, יגלו שהתחלואה בקרב המגורשים גבוהה בהרבה משיעור התחלואה אצל התושבים במדינה. זה לעבור בעל כורחך את כל הסבל של העקירה. האנשים צריכים לדעת מה עברנו. יש כאלו שטוענים נגדנו שבסך הכול מדובר בלעבור דירה מכאן לשם, אבל זה בפירוש לא ככה. זה לא סתם לעבור בית, זה לעקור בבת אחת חיים שלמים".
יוליס מפנה אצבע מאשימה נגד גורמי המדינה השונים, שלדבריו טיפלו ומטפלים באופן לקוי וחסר במגורשים. "הגירוש נעשה במין רוע לב שכזה", הוא מלין. "היה זלזול וחוסר הקשבה. לא אשכח איך האיש מהמנהלת איים עליי ש'אם לא תשבו איתנו בקשר לפינוי הקבר - אנחנו נוציא בלילה את הקברים בלי לשאול אתכם', ככה דיברו אלינו. עברנו דברים שלא ייאמנו. אפילו את המשכנתא על הבית בגוש קטיף שילמתי עד הגרוש האחרון. לא הורידו אגורה אחת. גם על זה לא ויתרו לנו".
יש בך כעס על המדינה?
"על המדינה אין לי כעס. זו המדינה שלי ואני אוהב אותה ואוהב את הצבא. הכעס מופנה כלפי כמה אנשים שאחראים למה שקרה, אבל מי שצריך לבוא איתם חשבון - כבר יבוא איתם. מבחינתי, אני זוכר ולא שוכח. אין שום סיבה שאני אשכח מה שהם עשו".
משחקים ובוכים
לאחר מות הבן, החליטו ההורים לקיים לזכר בנם טורניר כדורסל שנתי בין יישובי הגוש. "איתי אהב ספורט, לכן זה היה טבעי לזכור אותו ככה. כבר 22 שנה מאז שהוא נפטר אנחנו מקיימים כל שנה את הטורניר, כל שנה בלי יוצא מן הכלל". כשיוליס מציין "בלי יוצא מן הכלל", הוא מכוון בעיקר לקיץ ההוא של הגירוש מהבית. ביום שבו נקבע הגירוש, למחרת תשעה באב, היה מתוכנן גם משחק הגמר. גורמי הצבא התנגדו בתחילה לקיים משחק כדורסל, מחשש לעיכוב של כוחות הגירוש. "למרות שזה נפל ביום 'הקדוש' של הגירוש, לי היה ברור שיהיה מה שיהיה - אני בשום אופן לא מבטל את המשחק. זה לא יצא במקרה באותו יום, כנראה שמישהו כיוון את זה מלמעלה. אף אחד מהצבא לא הסכים לתת אישור למשחק, אבל הפכנו עולמות בשביל זה. פניתי אפילו לענף נפגעים של צה"ל, וכמה שעות לפני המשחק התקבל סוף סוף האישור המיוחל ואוטובוסים הורשו להגיע אלינו מכל היישובים".
אולם הספורט של היישוב נוה דקלים היה מלא עד אפס מקום בקהל טעון אנרגיות ותפילה. "החיילים כבר התייצבו בהמוניהם ברחבי הגוש כדי לגרש אותנו, ולמרות זאת התנהל משחק. הקהל צעק, התפלל, שר ובכה שם. היה בליל של רגשות. זה היה ערב בלתי נשכח, מדהים מה שקרה שם. החיילים חשבו שהשתגענו. בחוץ מגרשים אותנו, ובפנים אנחנו משחקים כדורסל כאילו הכול בשגרה".
בתום המשחק נטל יוליס את רשות הדיבור, ואמר נרגש לקהל: "אנחנו אולי הפסדנו בקרב אבל שיהיה ברור, אנחנו ננצח במלחמה. אני מתחייב בזאת להמשיך ולקיים את הטורניר עד שנשוב הביתה לגוש", קולו נשנק. "לפעמים שואלים אותי מאיפה יש לי את הכוחות להמשיך עם כל הטורניר הזה?" הוא אומר היום, עשר שנים אחרי כן, "את התשובה מבינים כשרואים את האווירה המיוחדת שיש במשחקים האלה בין החברים שמגיעים לשחק, לצפות ולעודד. המפגש העוצמתי בין החברים מהגוש נותן לי את הכוח ואת האדרנלין להמשיך הלאה. בנוסף לכך, מאז הגירוש יש ערך נוסף לטורניר והוא הזיכרון. לזכור ולא לשכוח את גוש קטיף".
הגירוש מהבית היה בשביל משפחת יוליס טראומה קשה וכואבת. "עזבנו ביום חמישי את הגוש. לא ארזנו עד הרגע האחרון. לא השליתי את עצמי. ידעתי שהאפשרות שתוכנית ההתנתקות תצא לפועל גבוהה, אבל אנחנו לא נזרז אותה ונלך מרצוננו לארוז. כל זמן שלא מוציאים אותנו מהבית, אני לא אעשה כלום. ביום הגירוש לקחנו את ספר התורה לזכרו של הבן ואיתו יצאתי לעולמים מהבית. בלילה הלכנו לקבר ונפרדנו בבכי".
את ביתם עוד הספיקו לראות לאחר שהפך לתל חורבות. "הגענו לבית שלנו וראינו אותו הרוס לגמרי. זה היה מחזה קורע לב", הוא אומר בקול רועד. "עמדנו על חורבות הבית לא מאמינים". גם עשור לאחר הגירוש הגעגועים לגוש עזים ולא מרפים. "למה אני הכי מתגעגע? אם אומר לאווירה המיוחדת, לחוף, לדקלים, לים או לחממות - הכול נכון. אבל זה הכול תפאורה למשהו הרבה יותר פנימי ועוצמתי. היה חיבור אנושי מיוחד שם".
לאחר הגירוש עברה משפחת יוליס להתגורר בבית המלון גולד בירושלים. תשעה חודשים שהו במלון, "הרבה יותר מדי זמן". ביום הגירוש מביתם, כשהם בשיאה של סערה אישית ולאומית, נולד נכדם הראשון, איתן-נוה. "איך אומרים? ביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח. זה היה צער גדול ושמחה גדולה, הכול יחד. באותה תקופה נאלצנו גם לעבור את הלוויה והקבורה השנייה של איתי ז"ל יחד עם חתונה של הבת. היינו במערבולת לא נורמלית של רגשות".
בהמשך עברו להתגורר בקראווילה באתר בעין צורים. "זו הייתה קראווילה מתפוררת. היו נזילות מהגג, הבלטות שקעו, הקירות נשברו, הדלתות לא נסגרו כמו שצריך. אבל מהרגע הראשון אמרנו לעצמנו שמי שנותן את הצורה לבית הזה הוא מי שגר בו, ולכן השתדלנו למרות הכול שתהיה בו אווירה נעימה וחמה". כשנכנסו למגורים בקראווילה הובהר להם כי הם נכנסים להתגורר בדיור זמני, שיארך תקופה של עד שנתיים, ולאחריהן יעברו לבית הקבע. "כמה הבטחות בלי כיסוי נתנו לנו. 'יש פתרון לכל מתיישב', זוכרת? תשע שנים חיינו בקראווילה הזאת ועכשיו אני מקווה שאנחנו מתחילים התחלה חדשה".
"ניתקו אותי מהחיים שלי"
בניית בית הקבע נמשכה שנים ארוכות, ובערב חג הפסח כאמור השתקעו השניים בשעה טובה בביתם החדש. "בגוש היה לנו בית, אולי לא גדול במיוחד אבל נתנו לו את החיים שלנו. היה לנו קשה לבנות את הבית הזה, כי זה בכל זאת קורה אחרי שגירשו אותנו מהבית שאהבנו. אנחנו גם לא צעירים ובריאים כמו שהיינו ולחפש דלתות, ארונות, שיש, ולדאוג לאישור לזה ואישור אחר זה לא היה קל. אנחנו בגילנו צריכים לעשות את זה?" הוא תמה. "לפעמים אני מתיישב לי ומתבונן בנוף היפה שנשקף מהחלון בבית שלנו, ומרגיש שהכול טוב אבל זה לא שלם. אני מרגיש שניתקו אותי מהחיים שלי. הייתי מוכן לוותר על הכול. אם היה אפשר לחזור לגוש קטיף - הייתי חוזר לשם על ארבע".
רבים משכניו ביישוב, מציין יוליס, נמצאים בשנות השבעים והשמונים לחייהם. "זה לא קל בגיל כזה לבנות בית, אבל כולם התעקשו לא להרים ידיים ולהגיע לפינה משלהם. חשוב להדגיש שלמרות הכול האנשים כאן לא עם הראש באדמה אלא עם ראש זקוף. הם אופטימיים. אפשר אולי לומר עלינו 'משוגעים, גירשו אתכם מהבית ואתם הולכים להקים יישוב חדש מההתחלה? מחיים מקום שהיה במשך שנים שומם?'. מאיפה כוחות הנפש להתחיל הכול מהתחלה? הכול עניין של אמונה. כשאדם מחונך לאמונה פנימית, הוא מוכן ומסוגל לקום ולעשות כל מה שאפשר. למרות המחלה והתלאות בבנייה, אני אומר בלב שלם 'הודו לה' כי טוב'. תודה שהגענו לפינה משלנו".
Rivki@besheva.co.il
עשור לגירוש:
170 משפחות עדיין במגורים זמניים, בלי פתרון עתידי
בקיץ הקרוב יצוין עשור לגירוש מגוש קטיף. מנתונים רשמיים של ועד מתיישבי גוש קטיף עולה כי מצבן של משפחות רבות עדיין חמור. מתוך כ‑1,600 משפחות שהתגוררו בגוש קטיף בזמן הגירוש, כ‑1,300 משפחות המשיכו במסגרת הקהילתית של גוש קטיף. מתוכן כ‑900 משפחות סיימו את תהליך הבנייה ואת המעבר לבית הקבע. 14 אחוזים מהמשפחות נמצאות בימים אלו בהליך בנייה כלשהו, חלקן רק בתחילת התהליך (עוד בשלב היתרי הבנייה) וחלקן על סף אכלוס.
אך הנתון המטריד ביותר מדווח על 13 אחוזים (!) ממשפחות תושבי גוש קטיף, שגם בשנת העשור לגירושם מביתם עדיין לא החלו כלל בבניית בית הקבע שלהם משלל סיבות (בעיות ביורוקרטיות, כלכליות ועוד). מדובר בכ‑170 משפחות שנעקרו באחת מבתיהן וחיות קרוב לעשור במגורים זמניים ובלי כל פתרון נראה לעין.
אליעזר אוירבך, יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, מברך את משפחת יוליס ומשפחות נוספות שעברו למגורי הקבע לקראת חג הפסח, ואומר כי "לקראת חג הפסח עברו כמה משפחות להתגורר במגורי הקבע, לאחר שהתגוררו במשך תשע שנים וחצי במגורים זמניים וארעיים. המשפחות הללו זכו סוף סוף לחג חירות אמיתי בבית משלהם". יחד עם זאת, אוירבך מבקש לציין כי "אנו מצפים שהממשלה החדשה שתקום בקרוב לא תפקיר את עשרות המשפחות שעדיין מתגוררות ביישובים זמניים, ושתיקח את האחריות על הטיפול באותן משפחות".
עוד נמסר כי הוועד פועל בכמה מישורים למען משפחות המגורשים. "אנחנו דואגים למתן מענה אישי לאותן משפחות על מנת לזהות את הבעיות. בנוסף לכך, חברי הוועד נפגשים כל הזמן עם חברי כנסת מכל סיעות הבית ועם אישי ציבור על מנת שיעזרו לנו לעזור למשפחות. אנו נמשיך ונלווה את המשפחות עד לסיום הטיפול בהן".
ישראל מלאכי מיחידת תנופה במשרד הבינוי, הממונה על טיפול במפונים, מאשר את הנתונים אך מציין כי מדינת ישראל פועלת רבות להבאת משפחות המפונים לפתרונות דיור אפשריים: "אנחנו פועלים בדרכים מגוונות לדאוג שלא תיוותר משפחה חסרת קורת גג. בתהליך המעבר למגורי הקבע זוכות המשפחות לארגז כלים המאפשר להן עזרה וליווי אישי", הוא מסביר.
"מתוך 170 המשפחות שעדיין לא החלו בתהליך הבנייה, למעלה משבעים משפחות מיועדות להשתלב בשלושת היישובים כרמי קטיף, נוה ים וניר עקיבא שנמצאים עדיין בתהליכי הקמה. להערכתנו, מתוך מאה המשפחות הנותרות עשרות משפחות יבחרו בפתרון נוסף: ה'משפחתית' - מבנה יביל ומשודרג שיוצב על מגרש הקבע שלהם, עליו ישלמו דמי שכירות מוזלים".
ומה בנוגע לאותן עשרות משפחות שאין להן כרגע פתרון ראוי?
"אותן משפחות בודדות ומוחלשות שנותרו ללא פתרון, קיבלו בעבר פיצויים מלאים מהמדינה על הבית ועל פי הסכם היעדר תביעות שהם חתומים עליו, לא יקבלו שום פיצוי נוסף בעתיד. ייתכן שיימצאו להם פתרונות המוצעים במסגרת הדיור הציבורי למחוסרי דיור במדינה, במידה ויימצאו זכאים לכך על פי חוק".