העיוור שהפך להיות מורה

משה כהן זאדה, בן 50, נולד ב-1964 באשקלון להורים יוצאי פרס. הוריו הבחינו לראשונה שיש לו בעיית ראייה כשהגיע לגיל שש.

בשיחה עם גליון "אתרוג", סיפר כהן זאדה, "בטקס שבועות בגן לא הצלחתי לראות את סלסלת הביכורים שלי, ואז לראשונה הבינו שיש לי בעיית ראייה שבגללה גם לא הצלחתי לרכב על אופניים. מגיל שש עד שתיים עשרה נחלשה הראייה שלי באופן הדרגתי. ההורים לקחו אותי לכל מיני רופאים, ובמקביל דחפו אותי לא לתת לעצמי הנחות, להשתדל ככל יכולתי, לעשות מה שאני מסוגל לעשות ומה שלא, הם יעזרו לי".
בשלב ראשון הכחשתי את מצבי ונקלעתי למשבר. לא הייתה ברירה אלא להשלים עם המציאות, להתחיל ללמוד קרוא וכתוב בכתב ברייל וללמוד לחיות עם המקל. למרות הקושי לקבל את המצב החדש, די מהר הבנתי שכדי להתקדם בחיים, עלי לקבל את המציאות ולנהל אותה על פי הנתונים האמיתיים

הוא למד בבית הספר הממלכתי דתי רמב"ם באשקלון בחברת ילדים רגילים, עד שהראייה נחלשה לגמרי. "לא הצלחתי לקרוא מהלוח או ללכת ברחוב, וכעבור חודש או חודשיים כבר לא הייתה ברירה, הייתי חייב להיעזר במקל כדי ללכת, ואם לא הייתי עלול להיתקע באנשים ובחפצים".

בשלב הראשון הוא לא השלים עם עיוורונו. "הכחשתי את מצבי ולכן נקלעתי למשבר, אבל לא הייתה ברירה אלא להשלים עם המציאות, להתחיל ללמוד קרוא וכתוב בכתב ברייל וללמוד לחיות עם המקל. למרות הקושי לקבל את המצב החדש, די מהר הבנתי שכדי להתקדם בחיים, עלי להשלים עם המציאות ולנהל אותה על פי הנתונים האמיתיים".

לא לרחם על עצמי

מבית הספר באשקלון עבר משה לבית חינוך לעיוורים בירושלים שם סיים כיתה ח'. "הלימודים התנהלו לפי קצב התלמידים, שחלקם יכלו ללכת באור ללא מקל וחלקם כבר היו עיוורים לחלוטין. די מהר התחברתי לצוות ולחברים מהפנימייה, ולמדתי כיצד להסתדר עם אנשים שונים ממני, ולהתאים את עצמי לחברה".

הוא מזכיר לטובה את המחנכת חנה שלהב "שהביאה אותי להכרה שהכול בידיים שלי, למרות שאני מתעוור, ושאם באמת ארצה אני מסוגל להצליח. היא לימדה אותי לא לרחם על עצמי ולהתעמת עם האתגרים בכל הכוח, ויחד עם זאת לחשוב בצורה הגיונית, להכיר במגבלותיי ולעשות רק דברים שאני מסוגל. זאת הייתה תקופה שבה התחלתי 'לתפוס את עצמי חזק בידיים' מבחינה לימודית, והיא כיוונה אותי לעשות את כל המאמצים כדי להצליח".

בתיכון עבר ללמוד ב'הימלפרב' בחברת בני נוער רגילים. "זה חישל אותי ודרבן אותי לא לוותר לעצמי. עמדתי בכל המבחנים ויצאתי לכל הטיולים. החברים התייחסו אלי כאילו הייתי ילד רגיל. הם ידעו לריב איתי, לצחוק עלי, או לעזור לי כמו לכל אחד אחר. אני, לעומת זאת, דרשתי מעצמי להתקרב לאנשים באופן מיוחד, להשתדל ולהתאמץ, כדי לזכות ביחס ובכבוד שווה מן החברים".

אף כי רצה מאוד להתגייס לצבא, הדבר לא צלח. משה המשיך ללמוד לתואר ראשון ושני בחינוך בבר אילן, והתגורר במעונות הסטודנטים. כדי להסתדר בקמפוס, הוא קיבל שיעורי ניידות מטעם השירות לעיוור ולמד כיצד להגיע ממקום למקום ולהיות עצמאי. אחרי הלימודים התחיל לעבוד בעבודות שונות, ביניהן פיתוח חוברות העשרה אינסטרומנטאלית לעיוורים במכון פוירשטיין. במסגרת זו הוא עסק בפיתוח שיטות חשיבה מותאמות לעיוורים.

אוהב את עבודת ההוראה

הבחירה בחינוך הייתה רגשית. "נמשכתי לתחום החינוך כי אהבתי ללמֵד, והאמנתי ששם אוכל לתרום מעצמי ולהקרין על אחרים. כבר בתיכון אהבתי מאוד לשון, ואין לי הסבר לעובדה שאני אוהב דווקא שפה שאינני מסוגל לקרוא בכתב רגיל. מבחינתי זה כמעט כמו לאהוב ילד, ואין לי לכך הסבר. מה שבטוח זה שדווקא בגלל שאני אוהב את המקצוע ומחובר אליו, אני יכול לתרום דרכו הכי הרבה.

"כל חיי לימדתי נערים, ואני ממשיך להרגיש שהחינוך 'תפור עלי'. אני אוהב את עבודת ההוראה וחווה בה שליחות. הסיפוק הגדול ביותר מבחינתי הוא כאשר נער מתקשה שלא מאמין ביכולותיו, מגיע להכרה בעקבות הלימוד המשותף שלנו, שהוא מסוגל להצליח, ויכול להוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בו, ושאם רק ירצה חזק, יתמיד וישקיע, זה הכול תלוי בו".

קשר עין לא כל כך חשוב לי

את דרכו בהוראה החל משה ב"תיכון הימלפרב" בירושלים שבו למד בעבר, ושימש כרכז מחויבות אישית. לאחר שהשלים לימודי תעודת הוראה החל ללמד לשון בצורה פרטנית או בקבוצות קטנות לתלמידים מתקשים. את חומר הלימוד הוא קורא ב'כתב ברייל', וסמוך לשולחנו ניצבת מכונת כתיבה מיוחדת לעיוורים בת שבעה מקשים, בה הוא נעזר כדי ללמד.

מורה רגיל ניגש ישר לעניין ומתחיל ללמד, אבל אצלי, בהעדר קשר עין, התקשורת המילולית הופכת לכלי עבודה משמעותי יותר. כפיצוי על עבודת הפיקוח של העיניים אני בונה עם התלמיד יחס אישי של אמון הדדי
ב-2007 עבר לגור באריאל והחל ללמד בישיבת "השומרון" ובישיבת "חיצים" שבאיתמר. הוא מלמד יומיים בכל מוסד, ארבע שעות הוראה ביום, מעביר שיעורי תגבור לעולים בקבוצות קטנות או באופן פרטני. העיוורון אינו מפריע לתלמידים, לפעמים הוא אף יתרון.

נועם סימונידס, עולה חדש מארצות הברית, תלמיד כתה ט', לומד עם משה באופן פרטני מדי שבוע. נועם: "ביקשתי מראש הישיבה עזרה בלשון. לא ידעתי שהמורה יהיה עיוור, אבל גיליתי שזה לא באמת מפריע, ואולי אפילו להפך. בשיעורים אני מרגיש שממש מקשיבים לי. משה הוא לא רק מורה, אלא גם חבר. באחד השיעורים ביקשתי ממנו בסוף השיעור ללמוד קצת כתב ברייל. הוא הכניס דף למכונת הכתיבה ורשם לי 'כתב סתרים' באותיות ברייל. שיעורי הבית היו לפענח את הכתוב והצלחתי. המורה איחל לי חג שמח, ומכיוון שזה היה לפני חנוכה, הוא הוסיף 'הרבה אור ותקווה, ושנחזור עם כוחות מחודשים'".

"לא כזה חשוב לי קשר עין", אומר ראובן לבטקין, תלמיד כתה י"א שלומד עם משה לבחינת הבגרות. "אפשר ליצור קשר גם דרך שמיעה ודיבור, ולפעמים זה חיבור אפילו יותר עמוק. משה מרגיש אם לא בא לי ללמוד, ובהתאם לכך אפילו יקצר קצת את השיעור".

משה מסביר כיצד הוא מצליח לתקשר עם התלמידים מבלי לראותם. "יכול להיות שאם הייתי רואה את הבעת הפנים של התלמיד, הייתי מבין טוב יותר אם הוא מבין אותי או לא. אבל עם הזמן פיתחתי אלטרנטיבות, ויש מעין הסכם לא כתוב ביני לבין כל תלמיד שאם הוא לא מבין, הוא עוצר אותי". הוא מדגיש את חשיבות התקשורת המילולית עבורו: "מורה רגיל ניגש ישר לעניין ומתחיל ללמד, אבל אצלי, בהעדר קשר עין, התקשורת המילולית הופכת לכלי עבודה משמעותי יותר. כפיצוי על עבודת הפיקוח של העיניים, אני בונה עם התלמיד יחס אישי של אמון הדדי".

מורה שמקשיב באמת

יוסף אסולין, תלמיד כיתה ז', אינו לומד עם משה אבל נוצר ביניהם קשר על רקע אהבה משותפת לתנ"ך. "הרכזת סיפרה לי שיש בבית הספר מורה שהוא גם איש חביב וגם אוהב תנ"ך. בגלל שהשתתפתי בחידון התנ"ך וייצגתי את הכתה שלי, התחלנו לדבר על התנ"ך וגם על החיים. משה ייעץ לי לקרוא את התנ"ך דרך האינטרנט בהגדלת אותיות 

משה מאשר: "תלמידים משתפים אותי לפעמים במה שעובר עליהם באופן פתוח. אי אפשר ללמד אם התלמיד לא מרגיש טוב, ולכן בשיעורים שלי יש לא רק פתיחת ספר אלא גם פתיחת לב. היה לי תלמיד שאבא שלו נפטר, ופנו אלי כדי שאגיש אותו לבגרות. 'אתה היחיד שמסוגל', אמרו לי, ועניתי: 'אם יש לו רצון, אני מוכן להשקיע ולתת הכול'. כך נכנסנו לחודשיים של לימוד אינטנסיבי לבגרות, ואכן לבסוף הוא עבר את הבחינה.

"במקרה אחר לימדתי תלמיד שהיו לו בעיות תקשורת עם אמו. הוא היה מגיע הביתה מאוחר בלילות, עובד בכל מיני מקומות שלא נראו לאמא שלו, וכל אחד מהצדדים היה נעול בדעתו. שימשתי אוזן קשבת לתלמיד שנתן בי אמון וסיפר לי את מצוקותיו, וניסיתי לדבר גם עם האמא כדי לברר איך אפשר לגשר ולתווך ביניהם. ניסיתי להבין מול שניהם מה הקושי, וקצת עזרתי לפתור מתחים ביניהם, ואכן הדבר צלח בידי. כשנפתרו בעיותיו האישיות של הנער הוא היה מסוגל גם ללמוד".

לא מוותר

בעקבות נישואיו לפני כשבע שנים, עבר משה להתגורר יחד עם אשתו וילדיה באריאל. "כאדם נשוי יש לי קצת פחות זמן להקדיש לפן האישי ביחסי עם התלמידים, כי עכשיו זה קודם כל הבית והמשפחה", הוא מציין, "עם זאת, גם היום אני משתדל להעניק יחס אישי לתלמידים, אבל אם יצוץ נושא רגיש, אפנה את הטיפול לגורמים המקצועיים בבית הספר".

במבט לאחור מסכם משה כי ההתמודדות שלו עם העיוורון היא יומיומית. הוא צלח לא מעט קשיים כדי לסיים את התואר הראשון והשני בחינוך, לקבל תעודת הוראה ולהפוך למורה היוצר קשר משמעותי עם תלמידיו. "הלימודים האקדמאיים היו קשים לי פי שבעה, והייתי חייב לקרוא הכול בכתב ברייל או להקליט. כדי ללמוד למבחנים לא יכולתי לעשות קיצורי דרך או להשתמש בסיכומים.

"שלחתי מאות אם לא אלפי קורות חיים ומכתבים כדי להשתלב בעבודה במוסדות חינוך. בארץ יש אמנם מודעות והתחשבות בצרכי העיוורים, אך לא מספיק מאמינים בכוחותיהם של אנשים עם קשיים לקבל על עצמם תפקידים ולהצליח. סוד ההצלחה מבחינתי היה לקחת אחריות ולא להאשים אף אחד אחר בהצלחות או בכישלונות שלי. אני מכין כל שיעור עד לפרטים הקטנים, ולא מוותר לעצמי על שום דבר, ויחד עם זאת מודע לכך שלא תמיד הכול בשליטתי".

הערך המוסף

יעקב מייטליס, ראש ישיבת "השומרון", מספר כי הצטרפותו של משה לצוות נושאת ערך מוסף לישיבה: "בגלל המבנה הפיזי של הישיבה, בניין בן שלוש קומות, הושקעו לא מעט משאבים כדי לסדר למשה חדר מתאים להוראה בקומת קרקע. בפן החינוכי תלמידים מקבלים לא מעט מעצם המפגש היומיומי עם אדם עיוור, שלא רק שאינו זקוק לסיוע, אלא להפך הוא המורה שהם לומדים ממנו. התלמידים והצוות מגלים רגישות ונכונות לעזור, יש תלמידים שמלווים את משה בתחילת היום ובסופו לתחנת האוטובוס, ואפילו עובד הניקיון דואג לו לפעמים לכוס קפה.

"בבית הספר מוקירים את העבודה הטובה של משה, ורוב התלמידים שניגשו לבגרות בעזרתו מדווחים כי השיעורים הפרטניים אתו עזרו להם להגיע להישגים טובים ולהצליח. אני מאוד מעריך את התלמידים שמצליחים ללמוד עם מורה שלא רואה אותם, לפחות לא באופן פיזי, ואת משה שמצליח למרות הקשיים לתרום למערכת, ללמד תלמידים ולקדם אותם. הוא מרוויח את הקשר עם התלמידים, ובית הספר מרוויח מורה טוב, שפעילותו מטפחת גם ערכים נוספים של רגישות לזולת, כבוד ותמיכה באנשים עם מוגבלויות".

אמינים בכוחותיהם של אנשים עם קשיים להצליח. סוד ההצלחה הוא לקחת אחריות ולא להאשים אף אחד בהצלחות או בכישלונות שלי. אני לא מוותר לעצמי על שום דבר, ויחד עם זאת מודע לכך שלא תמיד הכול בשליטתי".

המאמר פורסם לראשונה בגליון "אתרוג" - כתב עת לענייני חינוך, יהדות וחברה, של הסתדרות המורים בישראל, עובדי הוראה בחמ"ד.