האמת, לא התלהבתי מהתבטאותו של הח"כ הטרי ינון מגל, שהשווה את השמאל הקיצוני הישראלי לחיידק טורף שפוגע במוח. יש משהו לא אסתטי ולא אלגנטי בעולם הדימויים מתחום המחלות הקשות, ולא משנה כלפי מי הם מופנים.
ובכל זאת, כשצפיתי השבוע בריאיון המצולם עם השחקנית ענת וקסמן – שבו תיארה את מצביעי נתניהו כגיבורי סרטון השוקולד, כאלה שצורחים ומקללים ויוצאים מהחורים – רעיון החיידק שתוקף את המוח כבר לא נשמע לי כזה מופרך.
הבעיה עם וקסמן, ועם אנשי שמאל אחרים שפתחו את הביוב הלשוני שלהם לפני הבחירות ואחריהן, אינה רק היריקה העילאית והמתנשאת על ציבור רחב. הדבר הנורא באמת אצל כל אותם דוברים הוא היעדרה המוחלט של מודעות עצמית. הם לא מבינים עד כמה הטיעונים שלהם נגד האחר תקפים דווקא לגביהם. ובעיקר הם לא מבינים את השלכות דבריהם, את העובדה שהם שמים את עצמם ללעג ונראים – לפחות מחוץ לבועה התל-אביבית – כקריקטורות של עצמם.
וקסמן עצמה לא סתם הפכה את עצמה לקריקטורה. בסרטון הספציפי הזה היא נראתה ונשמעה כמו חיקוי מצוין של השחקנית קרן מור באחד המערכונים הסאטיריים היותר משובחים שלה. כשאתה הופך לסאטירה ואפילו לא מודע לכך – אתה נמצא בבעיה. כשאתה הופך, באופן לא מודע, לסאטירה על סאטירה – אולי זה הזמן לקבוע תור לסריקת מוח ולראות מה הבעיה. חיידק טורף? לאו דווקא. אולי קש וגבבה.
החג של השמאל
רצף של אסונות ונפגעים ישראלים גדשו את עיתוני החג בשבוע שעבר. ילדה ישראלית נספתה בשריפה בתאילנד, ישראלי נרצח בברלין, ישראלי אחר נהרג בפרו, צעיר טבע בכנרת, הולכת רגל נדרסה למוות בנתניה, פועל בבית שמש נקבר תחת מאתיים טון מזון לעופות, פצוע נוסף מלוויית הרב וואזנר נפטר, וגם חולת הסרטן ימית קרנט הלכה לעולמה.
ב'הארץ' לא התעלמו מהאירועים הקשים. אך את הכותרת הראשית של העיתון תפס ציטוט מעט תמוה ונטול הקשר של הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף דני עפרוני. "לא תשמעו ממני שצה"ל הכי מוסרי בעולם", נאמר שם. עיון באותיות הקטנות מעלה שהפצ"ר לא הטיל דופי בערכיות של הצבא, אלא רק העמיד את נושא הבדיקה העצמית כתנאי לאותה ערכיות. בכל מקרה, זה המקום לשבח את 'הארץ', אולי העיתון היחיד שבחר לגיליון החג שלו כותרת ראשית חגיגית, שמחה ומעוררת התרגשות. אם אתם קוראי 'הארץ', כמובן.
מכתבי אהבה למערכת
באותו גיליון של 'הארץ' (מצטער, זה מה שנפל לידיי במהלך הפסח, ככה זה כשסוגרים את הבית לחג) מצאתי בין היתר שני מדורי מכתבים למערכת, האחד בחלק הראשי והאחר במוסף. משעשע לראות עד כמה מדורים אלה הם תמונת ראי של מדורי המכתבים בעיתוני המגזר. בעוד אצלנו מפעם לפעם מטיח אחד הקוראים ביקורת ימנית-שמרנית על חריגה של העיתון מעמדותיו הרגילות – קוראי 'הארץ' מבקרים אותו בחריפות מהצד השמאלי-ליברלי. בדיוק, ישנם אנשים ש'הארץ' לא מספיק שמאלני בשבילם.
לזכותם של העיתונים משני הצדדים הפוליטיים ייאמר שהם לא עושים לעצמם הנחות, אלא מאפשרים לקוראים לפרסם גם דברי ביקורת על הכותבים ומאמריהם. לעומתם, מדורי המכתבים למערכת ב'ידיעות אחרונות' וב'ישראל היום' הם מצעד מתמשך ומייגע של ליטופי אגו לגיבורי הכתבות באותם עיתונים ובעיקר לכותבים עצמם.
נדמה שכל מטרת פרסום המכתבים בשני העיתונים הנפוצים במדינה היא פרסום עצמי לעיתון באמצעות ציטוטי שבח וקילוס לכתבים ולבעלי הטורים.
אולי זהו צירוף מקרים בלבד, אבל מכתבי קוראים רבים נפתחים פחות או יותר באותו נוסח, משהו בסגנון: "צחקתי והתרגשתי מטורו של רענן שקד שכאילו נכתב על חיי". גם לסיום המכתב יהיו נוסחים ספורים בלבד, כמו "כל הכבוד", "תמשיך כך" או אפילו "יישר כוח".
דברי ביקורת, שלא לומר מתקפות נזעמות ואיומים בביטול המנוי, נתקשה למצוא בשני העיתונים המתחרים. וגם אם פה ושם מעז אחד הקוראים להעביר ביקורת מנומסת על קטע מכתבה בעיתון, יוקף מכתבו הערוך בשלושה מכתבי תמיכה ופרגון לאותה כתבה בדיוק.
וזה מעניין. בתוך עמי אנוכי יושב, ובמשך שנים לא מעטות גם כותב. ככל שאני יודע, מספר מכתבי התמיכה של הקוראים הוא כאין וכאפס לעומת מכתבי הגנאי והביקורת. זאת לא התמרמרות, כך טבעו של עולם: אנשים מטריחים את עצמם להגיב כשיש בעיה, לא כשהכול כשורה. לפיכך, קצת קשה לי להבין כיצד ב'ידיעות' וב'ישראל היום' מופיעים כמעט תמיד מכתבים מפרגנים. כמובן, ייתכן שכל הקוראים שם הם אנשים חיוביים שמזדהים עם כל הנכתב בעיתון שהם צורכים.
אבל ייתכן, רק ייתכן, שמדובר בהחלטה מערכתית: להותיר לעיתונאים את זכות הביקורת והמרמור, ולקחת מהקוראים אך ורק את החיובי והמפרגן, בין אם אלה קוראים אמיתיים ובין אם כאלה שמכתביהם הומצאו במערכת.