ככל הנראה נגזר על חוק הלאום להיגנז, ועכשיו מתווכחים רק על סידורי קבורתו. המפלגות החרדיות מתנגדות נחרצות לחוק ונחרץ גורלו.
חבל, כי באין הכרה של ממשלת ישראל במדינת ישראל כמדינתו של העם והלאום היהודי, מי יכיר במדינת ישראל ככזו? איך אפשר לדרוש מהערבים להכיר במדינה שנבחרי אותה מדינה עצמם מסרבים להכיר? החוק הזה אמור היה לקבוע בתודעת העולם את הסיבה וההצדקה היחידה לישיבתם של יהודים בחלק זה של העולם.
אם מסירים את יהדותנו מהדיון הפוליטי, אנחנו סתם אסופה של שבטים שונים, וכל שבט לעצמו. בליל של שפות ותרבויות ומנהגים ואסכולות ומנטלויות ומוזיקה ותיאטרון וספרים ואוכל, ומאליה עולה השאלה מה אנחנו עושים פה ביחד במרחב המסוכן הזה? מה מחבר בין עולים ממאה ארצות שונות זו מזו, שספגו מינקותם כללי התנהגות שונים כל כך במשך מאה דורות? מה משותף ליליד מרוקו שכמוני וליליד אודסה וצאצאיו?
אל מקהלת המתנגדים הצטרף נשיא המדינה ואמר דבר שאי אפשר להבין: "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, עם חופשי בארצו. מעטים, מוקצים ומשוקצים הם המערערים על כך, מבית ומחוץ גם יחד. לכן, יש לשאול היום בכובד ראש: האם הצעת החוק אינה למעשה דוחפת ומעודדת אותנו לחפש סתירה בין אופיה היהודי של מדינת ישראל לאופיה הדמוקרטי?"
וכעת, בלי חוק הלאום, אין סתירה בין אופיה היהודי של מדינת ישראל לאופיה הדמוקרטי? אין ויכוחים על החמץ בפסח? על תחבורה ציבורית בשבת? על כשרות במסעדות? ובמרכולים? ובבתי המלון? חוק הלאום היה דווקא מיישב את הסתירות הרבות בין היהדות לדמוקרטיה, משום שהוא היה מחייב אותנו לתת סימנים ברורים ומפורשים של מדינה יהודית-דמוקרטית. לא עוד סטטוס-קוו מאוים השכם והערב ולא סתם תקנות ומפיריהן, אלא חברה ומדינה מאופיינות בחוק. מדינת ישראל אינה יכולה להיות מקובלת בעולם כמדינת הלאום של העם היהודי, בלי חוק מכונן, מפורט, שנשען על החלטה בינלאומית רשמית של אומות העולם.
חמישים ואחת מדינות חברות - כל חבר הלאומים - הצהירו פה אחד ב‑24 ביולי 1922: "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". בלי החוק הזה, חוק השבות ליהודים בלבד הוא גזעני. כל סממן יהודי-ממלכתי יתפרש כאפלייה לרעת לא יהודים. מעבר לכך, הימנעותה של מדינת ישראל מלחוקק את חוק הלאום מחזקת בקרב אומות העולם את הפקפוק בדבר זכותם של היהודים למדינת לאום יהודי.