הפרקליטות הצבאית ושירות הביטחון הכללי עושים לנו "ענת קם". כתב האישום באשמת בגידה חמורה שהוגש השבוע נגד רב"ט אלעד סלע מגולל סיפור של חייל משועמם מול מחשב עם מאגרים מעניינים ושפע של זמן פנוי.
סלע החל לחטט במאגר הסודי המשותף למשטרה, לשב"כ ולמודיעין הצבאי, וגילה שם מסמכים הקשורים לאחד משכניו בבת עין. גם בלי קורס 'עובדי חקר מודיעין' שעבר בצבא, הוא יכול היה להסיק שלא מעט משכניו ביישוב יככבו במאגר שכזה. והוא המשיך לחטט.
גם אם תצליח התביעה להוכיח כי את המידע שדלה העביר סלע לשכניו, הטענה בכתב האישום לפגיעה חמורה בביטחון המדינה היא מעט מפותלת. על פי התזה של התובע הצבאי, המידע שהעביר סלע לשכניו היה עשוי לסכל פעילות של שב"כ ומחוז ש"י במניעת אירועי תג מחיר, שאם היו מתבצעים היה הדבר עלול להביא לתסיסה של ערבים באזור, שהייתה מסכנת את ביטחון המדינה. נאמר זאת כך: אותו טיעון בכתב האישום נגד ענת קם היה קצר יותר.
השוואה נוספת לכתב האישום של קם הוא בסעיף האישום השלישי נגד סלע. שם נטען כי הוא העביר ידיעות מסווגות לעיתונאי, במקרה זה ליהודה פרל, איש אתר החדשות 'הקול היהודי'. קם, לעומת זאת, מסרה לעיתונאי אורי בלאו מסמכים שעסקו בטקטיקות צבאיות סודיות ובסדרי כוחות של צה"ל אל מול עזה. סלע העביר לפרל דיווחים על תקריות של פעילות חבלנית עוינת של ערבים באזור. כך נחשפו אנשי 'הקול היהודי' לדיווחים על יידויי אבנים ובקבוקי תבערה שהיו בגזרה ואפילו על אירוע דקירה אחד.
הדיבה של יולי
שופטת בית משפט השלום בירושלים תמר בר אשר-צבן, סיימה תביעת דיבה נגד שרת החינוך לשעבר יולי תמיר בפסק דין על דרך הפשרה של אלפיים שקלים ובלי הוצאות משפט. התובע המאוכזב היה ישראל שירן, מורה אמיץ מחיפה, שתמיר דחפה לפיטוריו לפני יותר מארבע עשרה שנה, לאחר שהתבטא בכיתה נגד פולחן מורשת רבין.
לפני כשנה וחצי, כשכל שופרות השמאל נזעקו נגד פיטוריו של מורה אחר, אדם ורטה, שהתבטא בשיעור נגד חיילי צה"ל, נפלה תמיר קורבן למארב תקשורתי בגלי צה"ל. יועז הנדל וספי עובדיה העלו אותה לשידור ושמעו ממנה מניפסט, צפוי בנסיבות העניין, נגד הפיטורין ובעד חופש ביטוי רחב למורים. אז שלפו השניים את סיפור שירן. תמיר, שנתפסה בקלקלתה, ניסתה להתחמק ולא להתייחס להתנהלותה בפרשת שירן. אבל מגישי התוכנית לא הרפו. לבסוף היא מלמלה משהו על כך שבדבריו של שירן הייתה "תמיכה גם ברב כהנא ודברים שקשורים לגבול שמדינת ישראל הכריזה עליו שהוא לא לגיטימי". השקר הקטן הזה לא עזר לתמיר. הנדל הדגיש כי בית משפט קבע שבדבריו של שירן לא נפל דופי, והחזיר אותו לתפקידו יחד עם פיצויים נדיבים. הוא חזר והדגיש את הדבר גם לאחר שתמיר ירדה משידור.
שירן לא ויתר והגיש נגד תמיר תביעת דיבה. בנימוקים לפסק הדין כתבה השופטת בר אשר–צבן כי לא יהיה נכון להתייחס לתוכנו של משפט בודד מבלי להתחשב בהקשר הכללי. היא הדגישה את חוסר רצונה של תמיר להתייחס לנושא של שירן, ואת העובדה כי המשפט הבעייתי נאמר תחת לחץ ובלי כל תכנון מראש ואת האווירה במשדר שאהדה את שירן. עוד נימקה השופטת את הפשרה בחוסר הצורך לגרור אדם "להליך יקר וממושך בשל שברֵי דברים שאמר, גם אם אינם לגמרי מדויקים".
צניעות חילונית
דיון מעניין התפתח בבית הדין הרבני בבאר שבע. התיק הנידון, גם אם היה יכול לפרנס בקלות טלנובלה קצרה, הוא מהסוג שדייני בתי הדין הרבניים נתקלים בהם מעת לעת. גבר ביקש להתגרש מאשתו, אך ביקש לפטור את עצמו מתשלום הכתובה באמתלות שונות. אחת מהן הייתה כי האישה "עברה על דת יהודית", על התנהגות הצניעות המצופה מבת ישראל כשרה. מדובר היה בזוג חילוני, ולא מן השמרנים, כך שקל היה להוכיח כי האישה אינה מתנהלת בצניעות יתרה. אלא שפסק דין מפורסם של הרב עובדיה יוסף זצ"ל נטרל כבר לפני שנים נוהג נפסד של גברים חילונים. הללו היו מציגים בפני הדיינים תמונות של נשותיהן בביגוד שאינו מקובל בחברה הדתית, וטוענים כי הן עברו על דת יהודית ולכן אינן זכאיות לתשלום כתובתן. הרב עובדיה פסק כי אישה מפסידה כתובתה רק אם חרגה מנורמות הצניעות בחברה שבה היא ובעלה חיו.
אלא שעל פי הראיות שהציג הבעל נראה היה לדיינים שהמקרה חורג מהמקובל גם בחברה שאינה צנועה במיוחד. אשתו, כך הוא טען והוכיח, הצטלמה במסיבת רווקות בלבוש בוטה במיוחד. התמונות מצאו את דרכן לפייסבוק וזכו לתפוצה רחבה.
הדיין, הרב מאיר כהנא, החליט שלא להסתפק באומדן דעת, ועשה מחקר סוציולוגי קטן משלו. "אודה כי איני מרגיש בנוח לעסוק בשאלת הנורמות בחברה החילונית, שמא מתוך כך יסיק מישהו, חלילה, שבית הדין משלים עם מציאות זו, ומשרטט את גבולותיה של ההלכה על פי נורמות אלה", כתב הרב כהנא. "עוד אודה כי איני בקי מצד עצמי בכל הנורמות הנהוגות בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות. אולם לצורך פסק דין זה, נדרש ממני, כדיין לפי דין התורה, להכריע בין בעלי הדין העומדים בפניי, ולשם כך להבין את כללי ההתנהגות המקובלים בסביבתם. קיימתי בנפשי אפוא 'את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים', ויצאתי לשאול כמה מחבריי אשר, לצערי, אינם שומרי תורה ומצוות".
המחקר של הדיין העלה מציאות מורכבת. "על אף שהחברה החילונית בישראל היא חברה מגוונת, והתגובות שקיבלתי לא היו אחידות, התמונה הכללית העולה היא, שאין מדובר בהתנהגות סבירה ומקובלת, אך מנגד לא זהו הדבר שייצור משבר של ממש בקשר נישואין יציב. להבנה זו, דעתו של הבעל הסביר לא הייתה נוחה מהתנהלות זו, וייתכן שאף היה מעיר על כך, אך למחרת היו הצדדים חוזרים לסדר יומם". לפיכך פסק הרב כי בחברה שממנה מגיעים בני הזוג אירוע מעין זה אינו נחשב לחמור מספיק כדי שהאישה תפסיד את כתובתה.
לעומתו הדיין הרב ציון לוז, שכתב את דעת הרוב, קבע כי "המדד היחידי הוא האם כל בעל סביר יקפיד על כך, והתנהגות שכזו יכולה להוביל למשבר בחיי הנישואין גם אם לא לפירוק הנישואין. די בכך כדי להצביע שגם במסגרת אותן נורמות חברתיות התנהגות שכזו היא חריגה מהצניעות המקובלת", ופסק כי הבעל פטור מתשלום הכתובה.
פקיד או רועה רוחני?
אקורד הסיום בפרשה המשונה של הרב ניר בן ארצי ניתן מעט לפני הפסח בבית המשפט המחוזי בתל אביב. על הפרק עמדה החלטת בית הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות לפטר מתפקידו את הרב שמואל שוקרון, שכיהן כרב המועצה האזורית אשכול.
הרב שוקרון, שהיה ראש לשכתו של הרב בן ארצי, ניהל יחד עם קבוצה קטנה את מוסדותיו של הרב במסגרת עמותת 'תלמי גאולת עם ישראל'. על פי כתב אישום מתוקן בעסקת טיעון, הודה הרב שוקרון כי במהלך שנת 2005, בעקבות שאלות שהפנה הרב ניר בן ארצי אל מנהלי העמותה אודות פעילותה הכספית, גמלה בלבם ההחלטה להורידו ממעמדו הרוחני ולהרחיקו מהיישוב תלמים, שבו התגורר. משלא נותרה בידו של הרב בן ארצי ברירה בשל הלחץ הנפשי שהופעל עליו, הסכים לדרישות. שוקרון ושותפיו שיכנו את הרב בדירות בעיר טבריה במשך כשלוש שנים, תוך איומים שאם לא יפעל בהתאם להנחיותיהם, ויחזור ליישוב תלמים, יפיצו אודותיו סיפורים מביכים שיהיה בהם להביא נזק משמעותי לשמו.
בתקופת שהות הרב בטבריה יצרו שוקרון והשותפים קשרים עם תורמים, תוך הצגת מצג שווא לפיו הקשר עם הרב בן ארצי מתבצע דרכם בלבד, מאחר שהרב בגלות במקום מבודד לצורך תיקון רוחני. הם אף יצרו מצג שווא כלפי התורמים כשמסרו בשמו של הרב בן ארצי בקשות לתרומות, והמשיכו במצג השווא כשמסרו לתורמים תשובות פיקטיביות בשמו לשאלות שנשאל על ידי תורמים אלה. באופן זה, הגיעו לידיהם סכומי כסף רבים מאת התורמים.
בין טיעוניו של הרב שוקרון נגד העונש היו גם תקדימים של עובדי ציבור אחרים שהורשעו בסעיפי אישום דומים, ובכל זאת לא הועברו מתפקידם. תשובתה של השופטת יהודית שיצר לטענה הייתה נחרצת. "עובדי ציבור אלו היו בדרגה נמוכה יותר, כגון: פקיד בשירות הדואר, עובד במחלקת הרכב בעיריית פתח תקווה, מורה העובד בשירות המדינה ועוזר ראשי לממונה על הדרכה במשרד התיירות", כתבה השופטת. "לעומת זאת בענייננו, המערער הוא הכתובת לאוכלוסיית המועצה האזורית אשכול בכל הקשור לענייני דת, והוא 'הרועה הרוחני' של הקהילה... בהקשר זה ראוי להביא את דברי חז"ל: 'אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו'".