הכרזתה של הילארי קלינטון על מועמדתה לנשיאות לא הפילה אף אחד מהכיסא. יחד עם הכרזתם של מתמודדים לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, היא מבשרת את התחלת הסוף לנשיאותו של ברק אובמה - ללא ספק בשורה טובה לאזורנו. ועדיין נותרו 20 חודשים לכהונתו של אובמה, וכל עוד נרו דולק - אפשר לקלקל.
הגברת קלינטון, מתוך שיקול מחושב, החליטה לא לבדל את עצמה מאובמה - צעד שהיה בכוחו להשפיע על עמדתם של מחוקקים מתנדנדים מהמפלגה הדמוקרטית בסוגיה האיראנית. ביקורה של המועמדת הטרייה בבית הלבן פחות משבוע לפני ההכרזה על מועמדותה, סימל את הקו האסטרטגי שנועד להבטיח את תמיכתו של אגף אובמה במועמדותה. בתמורה לכך, במידה שיש לה ביקורת על אובמה, היא תבטא אותה בצורה מינורית.
קלינטון כדרכה פועלת מתוך שיקולי כדאיות קרים, והיא ויועציה סבורים שהתועלת בהיצמדות לאובמה עולה בהרבה על הנזק שיכול להיגרם לה אם תיטוש אותו. היריבים הרפובליקנים בכל מקרה תוקפים את מועמדותה בטענה שבחירת קלינטון תהווה למעשה קדנציה נוספת לאובמה. בכל מקרה יקשרו אותה לאובמה ויזכירו לה את נאום התמיכה של בעלה באובמה בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב‑2012 ואת הירתמותו לטובת מסע הבחירות של הנשיא היוצא. אם הגברת קלינטון תבקר את אובמה בצורה קולנית, הדבר רק יפגע במותג הדמוקרטי ויסייע לרפובליקנים המבטיחים שינוי לאחר כישלונו של אובמה.
קלינטון מעוניינת בהכתרה חלקה כמועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, ואז להתמודד מול המועמד הרפובליקני שייבחר כאשר המפלגה הדמוקרטית עומדת מאוחדת מאחוריה. רק האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, חסידי אובמה המובהקים, יכול לקלקל לה את התרחיש.
אובמה רחוק מלהיות נשיא פופולרי, אבל הקיטוב שנגרם בגללו בחברה האמריקנית יצר מצב שהמיעוט שממשיך לתמוך בו מסמן את מבקריו כמורדים. כבר הופיעו בעיתונים מכובדים טורים המשווים את ה"הסתה למרד" נגד אובמה לאווירה ששלטה בדרום ארצות הברית ערב מלחמת האזרחים. החסידים השוטים של אובמה לא יסלחו להילארי קלינטון אם תצטרף למרד הזה, וקלינטון זקוקה לעזרת אובמה כדי לזכות בתמיכה מאסיבית של בוחרים שחורים ושל אנשי כספים ליברלים.
בסוגיה האיראנית הספציפית, קלינטון ואנשיה קוראים את הסקרים ומגיעים למסקנה כי סייג לחוכמה שתיקה. כאשר העיתון 'ישראל היום' מביא כותרת לפיה 68 אחוזים מהנשאלים בסקר אמריקני סבורים שאיראן עתידה לרמות, הוא עושה חצי עבודה. באותו סקר, רוב דחוק גם תומך בהסכם וגם מעדיף שהדמוקרטים יטפלו בנושא ולא הרפובליקנים. אך לפני שנאשים את דעת הקהל האמריקנית בנקיטת עמדה בלתי הגיונית לחלוטין, עלינו לזכור שגישה דומה נרשמת גם אצלנו באין ספור סקרים. מצד אחד הציבור הישראלי תומך בהמשך המשא ומתן עם הפלשתינים, ומצד שני הוא אינו מאמין בשלום בינינו לפלשתינים - לפחות לא בדור הנוכחי.
הציבור הישראלי אמנם לא מאמין לפלשתינים, אבל גם אינו מעוניין בעימות מזוין איתם. בדומה לכך, האמריקנים לא מאמינים לאיראנים, אבל לאחר עיראק ואפגניסטן הם נרתעים ממלחמה מזרח תיכונית נוספת. בהתאם, משווקי ההסכם הגרוע עם איראן מרבים להשחיל את הטיעון שהאלטרנטיבה להסכם היא מלחמה. מנגד, דובריה הבכירים של ישראל כגון ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון נאלצים להכחיש בתוקף שהם רוצים מלחמה, אלא רק הסכם יותר סביר.
כבר לא שפוטים של הדמוקרטים
אלברט איינשטיין הגדיר כאי שפיות את החזרה על אותו דבר אין ספור פעמים תוך ציפייה להגיע לתוצאה שונה. אבל קיימת נוסחה הפוכה לאי שפיות - הציפייה שהדברים יישארו כמות שהם גם כאשר מתחוללים שינויים מהותיים.
נאמנותם של יהודי ארה"ב למפלגה הדמוקרטית נתפסה כאקסיומה, גם כאשר היא סותרת את המגמה השכיחה בפוליטיקה המערבית לפיה ככל שציבור הופך יותר אמיד כך הוא נעשה יותר שמרן. לעומת זאת, על יהודי ארצות הברית נאמר שהם משתכרים כמו האפיסקופלים (הגרסה האמריקנית לכנסייה האנגליקנית, בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה) ומצביעים למפלגה הדמוקרטית כמו פורטוריקנים.
נוכח התגברות המתיחות בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו, הרפובליקנים ראו שעת כושר לבצע מאמץ נוסף כדי לקרב את המצביעים היהודים אליהם. פרופסור יהושע צייץ, שלימד היסטוריה וממשל אמריקני באוניברסיטאות פרינסטון וקיימברידג', שפך על כך קיתון של לעג בכתב העת POLITICO וטען שהמאמץ הזה ייכשל כמו יתר המאמצים שביצעו הרפובליקנים. אולם למרות זחיחותו של צייץ, סקר מכון גאלופ שהתפרסם בשביעי של פסח הצביע על צניחה בתמיכה באובמה בין היהודים, והתקרבות שיעור התמיכה בו לרמות התמיכה הנמוכות באובמה בציבור האמריקני הרחב.
הטיעון שיהדות ארה"ב היא שפוטה של המפלגה הדמוקרטית התעלם ממגמות הפוכות בגלויות אחרות. בקנדה נרשמה עריקה יהודית מהמפלגה הליברלית לשמרנית, הרבה בזכות ראש ממשלת קנדה הנוכחי סטיפן הארפר, שהוא ידיד אמת של ישראל. על פי הסקרים, 56 אחוזים מיהודי בריטניה עומדים להצביע לשמרנים בבחירות במאי. אמנם הקהילות היהודיות בקנדה ובבריטניה נותרו יותר מסורתיות בהשוואה ליהדות ארצות הברית - אבל זה בדיוק העניין. סוקרי גאלופ בדקו ומצאו שהתמיכה באובמה היא בשפל אצל יהודים הפוקדים את בית הכנסת לכל הפחות פעם בשבוע. מכאן אנו למדים שטיפוח הזהות היהודית נותר המרשם הבדוק להבטיח תמיכה של יהדות התפוצות בישראל, ולא רפואת האלילים של "גמישות" ישראלית ואין ספור ויתורים.
הנאיביות ועונשה
עם היוודע תוצאות הבחירות, התבטא השר גלעד ארדן שהציונות הדתית הקריבה את עצמה למען ניצחונו של הליכוד. השבוע כבר קיבלנו גלעד ארדן אחר, שביקש להוריד את מחירו של הבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני.
נכון אמנם שנפתלי בנט לא ביקש ממצביעיו ערב הבחירות להצביע לליכוד. אבל בעצרת ההמונים בתל אביב בנט העדיף שלא להתפלמס עם נתניהו, שהדגיש בנאומו שרק הצבעה לליכוד תמנע ממשלת שמאל, וגם הבטיח שהשותפים הטבעיים יזכו למעמד ראוי גם עם מספר מנדטים מופחת.
דברים יפים לחוד ומציאות פוליטית לחוד. בסוף מספר האצבעות קובע - גם במשא ומתן הקואליציוני וגם בבחירת רבנים.