1
בליכוד לא ממש הכחישו את הפרסום של עמית סגל השבוע בערוץ 2 על הסכם חשאי שנכרת בלחיצת יד בין נתניהו לבנט, ערב ההחלטה על הקדמת הבחירות.
כזכור, לפני כחמישה חודשים פיטר נתניהו מממשלתו את לבני ולפיד, ובכך למעשה פירק את הקואליציה שלו. הוא ניסה להרכיב קואליציה חלופית עם החרדים, ולאחר שליברמן מנע זאת – החליט על הקדמת הבחירות. על פי הפרסום של עמית סגל, כל המהלך הזה נעשה בתיאום עם בנט. במסגרת אותו תיאום סוכם גם על אי התקפה הדדית בזמן מערכת הבחירות, והדובדבן שבקצפת – בנט דרש והובטח לו שיקבל בממשלה הבאה את תיק הביטחון, כשנתניהו שומר לעצמו את הזכות לנסות לשכנעו לקבל במקומו את תיק החוץ.
בימי מערכת הבחירות, במסגרת מאמציו למשוך אליו את מצביעי הציונות הדתית, נתניהו הבטיח שוב ושוב שבנט ומפלגתו יהיו שותפים בכירים ומרכזיים בקואליציה שלו. ראש הממשלה גם הבטיח שהקואליציה הבאה תתבסס על השותפים הטבעיים שלו, ושהוא לא יחזור ויקים ממשלה עם השמאל כפי שעשה בפעמיים הקודמות. עוד הבטיח נתניהו שלאחר ניצחונו בבחירות בנט יהיה הפוליטיקאי הראשון שיקבל ממנו טלפון. את ההבטחה האחרונה הוא קיים. טלפון לבנט מיד לאחר הניצחון אכן היה. כל שאר ההבטחות כרגע תלויות על בלימה. נתניהו לא מציע לבנט את תיק הביטחון וגם לא את תיק החוץ. במקום להיות שותף בכיר ומרכזי בקואליציה, נתניהו והליכוד מתקדמים לקראת סגירת הסכם קואליציוני נדיב עם כחלון ועם החרדים, ואת הבית היהודי משאירים לסוף.
בבית היהודי לא מבקשים רק תיקים בכירים. קודם כול מעוניינים שם להשפיע על דרכה העתידית של הממשלה בתחומים מרכזיים כמו עתיד יהודה ושומרון, הבנייה בהתיישבות ובירושלים ותפקודה של מערכת המשפט מול רשויות המדינה האחרות. הרי אין טעם להיות חלק מממשלה ימנית שמאמצת את מדיניות השמאל, כפי שנוהגות לעשות ממשלות הליכוד מפעם לפעם. גם במשא ומתן שמתקיים סביב הנושאים הללו מסרבים נציגי הליכוד להתחייב על הפשרת הבנייה בהתיישבות, על אימוץ דו"ח השופט אדמונד לוי, או על העברת חוקים שיגבילו את התערבות מערכת המשפט בהחלטותיהם של נבחרי העם בכנסת ובממשלה.
2
התחושה בבית היהודי היא שבליכוד לא מתייחסים אליהם כאל שותפים רצויים, כמו שמתייחסים למשל אל החרדים ואל כחלון, וממש לא משתדלים ללכת לקראתם. מנגד, בליכוד טוענים שחוסר ההתקדמות נובעת מהדרישות הגבוהות מדי של הבית היהודי, שאינן תואמות את כוחו הפוליטי המצומק לאחר הבחירות. ממתי, אומרים בליכוד, מפלגה של שמונה מנדטים מקבלת את תיק הביטחון או תיק החוץ? על כך יאמרו בבית היהודי שאם כחלון מקבל כל כך בקלות את האוצר עם עשרה מנדטים, אז גם בנט יכול לקבל - אם לא את תיק הביטחון שהובטח לו אז לפחות את תיק החוץ. מה גם שבליכוד לא שוללים את האפשרות שתיק החוץ יינתן לליברמן, למרות שיש לו שישה מנדטים בלבד.
אז מה עושים במצב כזה? מתגמשים ומסתפקים במה שהליכוד מוכן לתת, או עומדים על שלך ומנסים לקבל יותר תוך לקיחת סיכון שתישאר בחוץ?
כדי להחליט מה לעשות צריך לנסות לפזר את הערפל ולהבין את כוונותיו של נתניהו. לאיזו קואליציה הוא חותר? של 67 מנדטים עם שותפותיו הטבעיות – הבית היהודי, החרדים, כחלון וליברמן, או לקואליציה בשיתוף עם השמאל, כפי שעשה בעבר והבטיח לא לחזור ולעשות הפעם?
3
בעניין כוונותיו הנסתרות של נתניהו, יש לכאורה שלוש אפשרויות.
על פי התרחיש הראשון, נתניהו נחוש בדעתו להקים קואליציה של הגוש הימני-דתי. הוא לא חושב באמת על קואליציה עם הרצוג, וכל התנהלותו המתנכרת מול הבית היהודי לא נועדה אלא להוזיל את המחיר שיידרש לשלם לבנט וחבריו. אם אכן זו כוונתו של נתניהו, אז הדיבורים המקוממים בליכוד על הליכה אפשרית עם הרצוג אינם אלא נפנוף באקדח לצורכי התמקחות. אבל האקדח הזה ריק, כי קואליציה עם הרצוג הוא לא באמת יקים, ובלי הבית היהודי אין רוב קואליציוני לגוש הימני-דתי. לכן אם זו הכוונה של נתניהו, בנט לא צריך להתגמש. כמו בימי 'ברית האחים' בסיבוב לאחר הבחירות הקודמות, בסוף לנתניהו לא תהיה ברירה והוא ימצמץ ראשון.
על פי התרחיש ההפוך, נתניהו חותר להקים ממשלה עם הרצוג ולהשאיר בחוץ את הבית היהודי ואולי גם את ליברמן. כדי שהפרת ההבטחות מתקופת הבחירות לא תהיה בוטה מדי, נתניהו כאילו מנהל משא ומתן עם הבית היהודי, רק כדי שיוכל להטיל את האחריות לכישלון על בנט וחבריו. לגבי האפשרות הזאת יש לומר שאם אכן ההחלטה האסטרטגית של נתניהו היא ללכת עם הרצוג, הוא ימצא תירוץ לעשות זאת גם אם הבית היהודי יזחל על גחון כדי להצטרף לממשלתו. ממשלת ליכוד-עבודה היא מתכון בטוח להמשך הקפאת ההתיישבות והמשך הזחילה לעבר הקמת מדינה פלשתינית. בממשלה כזו אין לבית היהודי מה לעשות. עדיף שיתקוף ויחשק אותה מהאופוזיציה, יעורר תסיסה באגף הימני בליכוד, ויבנה את עצמו כאלטרנטיבה ימנית אמיתית לקראת הבחירות הבאות.
4
האפשרות השלישית היא שנתניהו פתוח לשתי האופציות. הוא מעוניין להקים קואליציה ימנית-דתית, אבל רק אם בנט יבוא אליה מוחלש. אם הבחירה היא בין היענות לתביעות הבית היהודי ובין חבירה להרצוג - הוא יעדיף ללכת עם השמאל.
בתרחיש הזה יש לבית היהודי מה להפסיד מדבקות בתביעותיו, כי זה מה שיקבע איזו קואליציה תקום והאם הוא ייכלל בה. ביחס לאפשרות הזאת צריך לשקול רווח מול הפסד. אילו הליכוד היה בא לקראת הבית היהודי בחלק מהדברים, היה על מה להתלבט. אם הליכוד היה מתעקש לשמור בידיו את תיק החוץ והביטחון, אבל היה מפצה את בנט בתיק אחר משמעותי ומשפיע, למשל תיק המשפטים, היה על מה לדבר. אילו היו מתקבלות לפחות חלק מדרישות החקיקה החשובות שמעלים נציגי הבית היהודי, אפשר היה לשקול ויתור על תיקים בתמורה לפיצוי אידיאולוגי. כרגע זה עוד לא המצב.
אם הליכוד מעוניין בבית היהודי רק כשותפה זוטרה בעלת השפעה דלה על דרכה של הממשלה, אז עדיף להישאר באופוזיציה. אם בנט וחבריו עם שמונה מנדטים לא יכולים לקבל מקום מרכזי כמו שציפי לבני קיבלה בקואליציה הקודמת עם שישה מנדטים, אז כנראה שנתניהו לא באמת רואה בהם שותפים, ועדיף שילכו לאופוזיציה.
5
על פי כל האמור, מה שצריך כעת בנט לעשות זה קודם כול להפעיל לחץ ציבורי פוליטי ומוסרי על נתניהו לקיים את הבטחותיו. מסתבר שהכתבה של עמית סגל הייתה צעד ראשון בכיוון הזה. יש לפעול גם להגברת הקולות מתוך הליכוד שיקראו לנתניהו להשתחרר מהצורך שלו ללכת עם השמאל ולהעז להוביל את המדינה בדרכו של המחנה הלאומי.
אם הליכוד יבוא לקראת הבית היהודי במשא ומתן, יקבל חלק מדרישותיו ויציע תמורה הולמת לוויתור על ההבטחה לתיק הביטחון, אפשר ונכון יהיה להתגמש כדי שתקום קואליציה ימנית-דתית. אבל אם הליכוד מתכוון להמשיך בדרכו בקואליציה הקודמת, להקפיא את ההתיישבות ואת דו"ח לוי ולא להציב מחסומים ראויים בדרך להקמת מדינה פלשתינית, אין סיבה שהבית היהודי יסייע לו בכך. אם הליכוד רוצה ללכת בדרכו של השמאל, שיקים קואליציה עם השמאל.
לתגובות: eshilo777@gmail.com