שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, יותר מ-200,000 ניצולי-שואה עדיין ממתינים במחנות, אבל הבריטים סוגרים את שערי ארץ-ישראל.
בנמל סֵט בצרפת קנו שליחי 'המוסד לעלייה ב'' ספינה-נחתת ישנה ובנו עליה סיפונים מעץ. זוהי אניית המעפילים הגדולה מכולם: 'יציאת אירופה תש"ז', או בלועזית: אקסודוס, יציאת מצרים. על סיפונה עלו יותר מ-4500 מעפילים. בכ"ג בתמוז תש"ז הפליגה 'אקסודוס' לארץ ישראל.
מחר בבוקר יתחיל השלב האחרון במסענו. מלוות אותנו שש משחתות של הצי הבריטי, אבל מותר להן לעצור אותנו רק במים הטריטוריאליים של ארץ ישראל – 5 מייל מהחוף. ואנחנו לא נעצור. נגביר את המהירות ונעלה על היבשה, הרי נחתת לא זקוקה לנמל או למעגן. עד שהבריטים יבינו מה קורה, כבר יתפזרו אלפי המעפילים בארץ. נשמע פשוט, לא?
היום הגדול
התעוררתי בפתאומיות. זרקורי-ענק שטפו את הסיפון בסילוני אור. השעה 2:30 לפנות בוקר. קריאות רמקול פילחו את האוזן: "עצרו את הספינה! אתם במים הטריטוריאליים של בריטניה הגדולה".
קריאות רמקול פילחו את האוזן: "עצרו את הספינה! אתם במים הטריטוריאליים של בריטניה הגדולה".
שקרנים. המנוולים עצרו אותנו במים הבינלאומיים. עשרות לוחמי קומנדו בריטיים מנסים לקפוץ מעל התיל שביצרנו בו את הסיפון, אך המון מעפילים מסתער עליהם בידיים חשופות ומעיף אותם אל המים. אלו שהצליחו בכל זאת להיכנס התבצרו בחדר ההגה, ירו החוצה ויידו רימוני גז מדמיע. זרקנו את רימוני הגז חזרה אל הבריטים שבחדר ההגה ונעלנו את הדלת מבחוץ.
עשרות לוחמים עמדו על סיפון המשחתת וירו באקדחיהם לכל עבר. נער שעמד לידי נפגע בראשו ונפל. אני זוכר אותו משם, מאושוויץ... רק בן 15 היה. הקצין הראשון שלנו נרצח במכות אלה בראשו. פצועים גונחים בכל פינה, אך ה'אקסודוס' ממשיכה לדהור לארץ ישראל.
הגברים בספינה המשיכו להמטיר על הפולשים מכל הבא ליד: בקבוקים, מוטות ברזל, בורגי-מתכת גדולים, קופסאות שימורים ותפוחי-אדמה. מי שהצליח לעלות נזרק לים או נלקח בשבי וננעל בחדר ההגה.
מספיק מתו בשואה
רב החובל אייק הצליח להגיע לחדר ההגה החלופי והמשיך להשיט את האנייה. לפתע התרחקו שתי משחתות בריטיות כמה עשרות מיילים לאחור, ואז קרבו אלינו ונגחו בכל הכוח. חרטומי המתכת קרעו חורים גדולים בדפנות. עוד נגיחה ועוד אחת, סיפוני העץ מתחילים להתפורר.
המכונות וההגה האחורי היו מבוצרים והשַיִט של ה'אקסודוס' לא הואט, אבל בכל רגע היו הסיפונים עלולים להתמוטט, ומים התחילו למלא את הסיפון התחתון... הבריטים רואים שאנחנו מחזיקים מעמד, ושוב פותחים באש חיה. מכונות ירייה כבדות שטפו באש אוטומטית את הסיפונים. עוד שני הרוגים ועשרות פצועים. ברד של פצצות גז ותאורה. קרב אכזרי, שותת דם ודמע.
מפקד האנייה מבקש דיווח. הקצין השני מוסר שמאות אנשים עלולים לטבוע בתוך הספינה אם לא יספיקו לעלות למעלה בזמן. ד"ר יהושע כהן, הרופא הראשי, מגיע ומדווח: כבר יותר ממאתיים נפגעים. אם לא תושג פלסמה לעירוי דם שישה או שבעה ימותו מיד, ומי יודע כמה ימותו בהמשך. המפקד מחליט: "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מספיק מתו בשואה". נכנעים. אלפי המעפילים מותשים.
המפקד מחליט: "אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מספיק מתו בשואה".
העולם אִתנו
עמדנו על הסיפונים עייפים ומלוכלכים, ולפנינו חיפה כה קרובה - וכה רחוקה. פרצנו בשירת 'התקווה' אדירה. החיילים הבריטים עמדו קפואים ונדהמים מעצְמת השירה הספונטנית.
הועברנו לשלוש אניות-כלא מגודרות תיל. הבריטים החרימו את תרמילינו העלובים ובהם מעט חפצינו האישיים וחילקו עלונים שהסבירו שלוקחים אותנו למחנה מעצר בקפריסין. שוב הם משקרים. ממשלת לונדון רצתה לחסל את העלייה הבלתי-חוקית והחליטה להחזיר את מעפילי 'אקסודוס' לצרפת, "למען יראו וייראו". הבריטים היו משוכנעים שאחרי צעד כזה מעפילים לא יֵצאו ל"טיול" הלוך ושוב בים התיכון. רק החולים והפצועים הועברו לבית-חולים בארץ.
החלטנו לסרב לרדת מהאניות. "ארץ-ישראל - או מוות על האנייה", אמרנו. לא ידענו שסיפור מעפילי 'אקסודוס' העסיק את כל העולם ושמיליוני אנשים עקבו באמצעות הרדיו והעיתונים אחרי דרכנו לצרפת. הגענו לנמל בקרבת מרסיי יומיים לאחר תשעה באב, והנציגים הצרפתים שעלו על הסיפון ראו את מצבנו העלוב ופרצו בבכי.
שלושה שבועות החזיקו אותנו הבריטים בבטן האניות העשויות פלדה בחום לוהט, בלי מים ומזון מספיקים ובצפיפות איומה, בתקווה שניכנע. ברחבי העולם פרצה סערה אנטי-בריטית אדירה והבריטים ניסו להציל את כבודם והורו להעביר אותנו למחנות הפליטים שלהם בגרמניה הארורה, שהתפללנו לא לראות שוב לעולם...
כבוד אחרון
לאחר שהקפנו את ספרד ופורטוגל הגענו למפרץ ביסקאיה ונתבשרנו בשורה טובה: תינוק נולד באנייה, לזוג ניצולי-שואה שנישא במחנה העקורים. אך לא ארכה שמחתנו. הטלטולים הקשים והרעב השפיעו לרעה על התינוק, ולאחר כשעתיים הוא נפטר...
אניות הליווי הבריטיות הסתדרו בחצי גורן סביב שלוש אניות הגירוש,. אפילו האויב עומד דום לזכר לוחם בן שעתיים שנפל במערכה על אהבת המולדת.
רב החובל הבריטי ביקש לדחות את הלוויה בחצי שעה. לפתע נדמו מכונות האנייה ושקט השתרר. במדרגות העולות לסיפון עלו האב האומלל ועמו מאיר, שליח ההגנה מארץ-ישראל. מאיר נשא בידיו תיבה קטנה ובה גופתו הזעירה של המעפיל הקטן. בקצה הסיפון התייצבו חיילים בריטים במסדר כבוד. אחת-עשרה אניות הליווי הבריטיות הסתדרו בחצי גורן סביב שלוש אניות הגירוש, ועל סיפוניהן עמדו דום חיילי הצי המלכותי. אפילו האויב עומד דום לזכר לוחם בן שעתיים שנפל במערכה על אהבת המולדת. האב אמר קדיש והארון הקטן הורד אט-אט אל קברו במצולות הים.
שבוע לפני ראש השנה תש"ח עגנו האניות בהמבורג ואותנו הורידו בכוח למחנות מעצר. אחרי כמעט שנה זכינו להגיע לארץ, למדינה העברית העצמאית.