יום השואה הוא יום קשה עבורי.
לא, קרובי משפחתי הקרובים לא נספו בשואה. סבי וסבתי לא חוו את חוויות השואה המאוד קשות ואם כן, הם יצאו מזה בסיפורי עצמה ונחישות.
סבי, הרב גץ, היה במחנה עבודה כשהיה נער.
הגרמנים יימח שמם היו זרקים את שאריות האוכל סמוך לגדר המחנה והיהודים היו רצים כחיות מורעבות ואוכלים את השאריות.
את סבא , הרב מאיר יהודה גץ זצוק"ל, הדבר הרגיז. האופן שבו מבזים את כבוד האדם, את היהודים הקדושים, העלה הסב את חמתו והוא היה עובר ליד ערימת האוכל, ולא נוגע.
בכוונה היה הולך. ושם, פעם אחר פעם ומביט לנאצים ימ"ש בעיניים.
יום אחד קצין גרמני ניגש אליו ושאל אותו " מדוע אינך נוגע באוכל?" עבור סבא זו הייתה הזדמנות וסבא ענה ללא מורא כי אינו נוגע בשאריות שלהם. הקצין הוציא את נשקו וכיוון לרקתו של סבא. סבא, שהיה מוכן למות באותה השעה, עצם את עיניו והמתין, תוך שהוא אומר "שמע ישראל" בלב בוטח לאחר מה שהיה נראה כנצח. משלא באה הירייה, פקח את עיניו והביט בקצין שהוריד את נשקו. "חבל שאינך גרמני" אמר לו, והלך.
סיפור הבריחה של סבא מלא בסיעתא דשמיא, סיפור ששמענו רבות כילדים ובכל זאת, סבי וסבתי משני הצדדים יוצאי טוניס.
את סיפורי אירופה הקשים שמעתי מחמי וחמותי שניצלו שניהם לאחר שמחצית משפחתם נספתה בשואה.
יום קשה הוא זה, איני מעיזה לגעת בו. איני מסוגלת לשמוע סיפורים, לצפות בסרטים, אני נמלטת.
ילדי לא. הם שואלים ושואלים, חוקרים ורוצים לראות, לצפות, לחוש.
אני יודעת שהסיבה האמיתית לחשש שלי היא החרדה, האימה הגדולה שחלילה תשוב ההיסטוריה. כאן, בארצנו.
בכל מודעה על פגיעה שלטונית/חברתית ביהודים ( כזאת שמכוונת דווקא כנגד יוצאי יהודה ושומרון, אנשי הימין) עולה בי מעין כאב חד, נורת אזהרה. בכל פעם שהורסים בית, שכונה, אני אומרת לעצמי "מי יודע...אולי גם שם זה התחיל כך?? טיפין טיפין?, האין אנו אדישים? האם אנחנו בטוחים מדי שאחינו לא יקומו לכלותינו?".
בימים אלה, שהכאב היהודי מפלח בקירבנו אני מודה לה' על דור ילדיי ששואלים, שמבקשים, שדורשים.
אני מודה לדור של הורי בעלי שמשיבים, ותובעים וזועקים. דור הולך ונעלם, שנאחז בצפרני החיים כאן, בארץ ישראל.
ועדיין, לא מוצאת את הדרך להתמודד נכון. עונה לילדי בפה אך חוסמת את הלב. מקשיבה לסיפורים אך מזמזמת לעצמי ניגונים.
בוטחת בהווה אך חוששת מהעתיד.
ומתוך כל אלה, לא שוכחת את העבר.
ותפילתי היא אחת
יקום ה' את דמם של הנרצחים. שלא יקומו לכלותנו
ותצילנו מידם.
מעוניינות לשתף? לבקש שאעלה נושאים שונים בטור? כתבו לי lax7lax@gmail.com או בפייסבוק