שופטי בית המשפט העליון הכריעו היום (חמישי) כי נכסים המצויים במזרח ירושלים ובעליהם הם תושבי אזור יהודה ושומרון, הם נכסי נפקדים, כמשמעו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950.
נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס, אליו הצטרפו שאר השופטים, נתן את פסק דינו המאמץ למעשה את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.
לעמדת היועמ"ש, פירוש זה מתחייב הן מלשון החוק והן מפסיקת בית המשפט העליון. בבסיס עמדה זו עומד ערעור שהוגש בשנת 2006 על ידי המדינה, בפרשת דקאק, על דעת היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז, כנגד החלטתו של השופט אוקון השוללת את עצם תחולת החוק במקרה דנן.
עם זאת, נזכיר כי היועץ המשפטי לממשלה הכריע בעבר כי חרף העובדה שלאפוטרופוס לנכסי נפקדים סמכות להפעיל את החוק בנסיבות דנן, הפעלת החוק על נכסים כאמור, מעלה קשיים משפטיים משמעותיים הן במישור המשפט הבינלאומי והן במישור המשפט המנהלי.
לפיכך, ובהתאם לעמדת המדינה שהוגשה לבית המשפט העליון בספטמבר 2007, "ככלל אין לעשות שימוש בסמכויות המוקנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ביחס לנכסים שבדיון, אלא בנסיבות מיוחדות, בכפוף לאישור מוקדם של היועץ המשפטי לממשלה".
העליון התייחס לניסיונות שנעשו ברבות השנים להרחיב הפעלתו של החוק. מתוך חשש שמבטא ביהמ"ש, שניסיון כזה יחזור על עצמו בעתיד, קובע ביהמ"ש, כי מעתה ואילך הפעלת החוק תיעשה במקרים "חריגים שבחריגים" באישור ספציפי של היועץ המשפטי לממשלה, ובאישור הממשלה או וועדת שרים.
חוק נכסי נפקדים קובע, בהכללה, כי נכסים – המצויים בתוך שטח ישראל, ובעליהם הם אזרחים של מדינות אויב או נמצאים בשטח בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל – הם נכסי נפקדים (סעיף 1 לחוק). נכסי נפקדים הם נכסים, שהבעלות בהם מוקנית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מכוח החוק (סעיף 4 לחוק).
למרות זאת קובע חוק נכסי נפקדים שנכס נפקד, שהוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, רשאי האפוטרופוס לשחררו לבעליו על-פי המלצה של "וועדה מיוחדת", הפועלת לפי החוק (סעיפים 29-28 לחוק).