אחת הנפקויות בין הכובעים של רמ"י מצויה בשאלה האם חוק הגנת הצרכן חל על עסקאות בהן רשות מקרקעי ישראל הינה צד. נבהיר, חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק – הספק חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש – הצרכן. כיוון שעל פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים – שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם, חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על ידי הטלת חובת גילוי על ספקים.
במקרה אחד הציגה הרשות מצג מטעה בכל הנוגע לגביית הריבית מחוכרי הדירות במסגרת מבצעי היוון, בצורה בה החוכר ההדיוט עשוי היה לסבור כי אותה הוא ישלם במקרה בו יבחר בחלוקה לתשלומים נמוכה משמעותית מהריבית אותה גבתה הרשות בפועל. בתביעה שהוגשה (ת"א (ת"א) 382/96, לנגברט רוברט נ' מדינת ישראל (15.10.02) וראה גם רע"א 8733/96, לנגברט נ' מדינת ישראל (16.12.99)) נתבעו ההפרשים בין הריבית כפי שהוצגה לריבית שנגבתה בפועל בשל העובדה שמדובר בהטעיה בהתאם לחוק הגנת הצרכן.
באחת מטענותיה באותו מקרה טענה הרשות כי אין לראות בה "עוסק", כמשמעותו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן, משום שהיא מנהלת את מקרקעי ישראל לשם הגשמת מטרות ציבוריות, חברתיות ולאומיות. בכך היא נבדלת, לטענתה, מגוף מסחרי-פרטי, אליו מכוונות הוראות חוק הגנת הצרכן, העוסק במכירת נכסים ובמתן שירותים על דרך עיסוק.
גישה זו הולמת את עמדת המשפט העברי אשר יצר מעמד משפטי מיוחד להסכמים של הציבור, כך שהם נכנסים לתוקפם גם ללא קניין
בית המשפט בחן את הטענה ודחה אותה לאחר שהגיע למסקנה כי שבכל הנוגע להתקשרויות בחוזי חכירה עם גורמים פרטיים (דוגמת מבצעי ההיוון) פעל המינהל כגוף עיסקי לכל דבר. נקבע כי בעסקאות אשראי, ובייחוד בעיסקאות הכרוכות ושלובות בחוזי חכירה קיימים, נקל לראות את הסממנים העיסקיים – מסחריים המרכזיים בעיסקאות, וממילא חלים עליהן דיני החוזים ודיני הגנת הצרכן.
כאמור לעיל, תכליתו של חוק הגנת הצרכן היא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם, ובין הצרכן הפרטי הסומך על הספק שלו הכוח והמומחיות בנושא. בצורה זהה סומך החוכר על הרשות, שכן אין כלל בידיו של החוכר את הכלים המתאימים לבדוק את מצגי המינהל, ללא חקירה ודרישה.
הרשות גם טענה שהיה על החוכר לחשב באופן עצמאי את שיעור הריבית, ולא לסמוך על אמירותיה. ביהמ"ש קבע כי ספק רב אם גישה זו, המטילה על הצד האחר את הנטל לגלות את אי נכונות המידע - ישימה בחוזים רגילים, שכן הכלל "ייזהר הקונה" אינו חל עוד בדיני החוזים, והוא הוחלף בתחיקה המחייבת חובת גילוי. כלל זה אף אינו מתיישב עם עקרון תום הלב החל על צדדים לחוזים רגילים. על כל פנים, נקבע כי בהיבט זה, דווקא מעמדה של רשות מקרקעי ישראל כמי שחובשת שני כובעים יוצר לה חובות מיוחדות. "לא כל שכן שאין גישת המינהל בדבר אחריות החוכרים לגילוי אי ההתאמה יכולה להתקבל ביחסים שבין ספקים לצרכנים בכלל, וביחסים שבין רשות ציבורית, החייבת בחובת תום לב מוגברת, לבין צרכנים במיוחד... חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית – שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור – מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי".
גישה זו הולמת את עמדת המשפט העברי אשר יצר מעמד משפטי מיוחד להסכמים של הציבור, כך שהם נכנסים לתוקפם גם ללא קניין.
כך, לדוגמא, קבע המהר"ם מרוטנבורג שציבור ששכר מלמד תינוקות איננו יכול לחזור בו גם אם לא נעשה קניין (ראה מרדכי, בבא מציעא, תנ"ז-תנ"ח). התייחסות דומה מצינו אצל תלמידו, הרא"ש, לפטור שנתנו הציבור לאדם מסוים מחובתו לשלם מיסים (שו"ת הרא"ש, ו', י"ט. לעניין פטור ממס ראה גם בשט"ת מים עמוקים, ח"ב, ס"ג).
כחלק מחובת ההגינות המיוחדת של הרשות קבע הרשב"ש כי על הציבור "לספוג" עיסקה גם אם היו יכולים לטעון טענת אונאה, "שלעולם אינם חוזרים, לא משום "דבר שלא בא לעולם" ולא משום הונאה... ועוד שגנאי הוא לציבור לומר: מוטעים היינו... ואלים כחא דציבורא ככח בית דין. ואם באנו לבטל מכירתם, אם כן מה כח בית דין יפה?!" (שו"ת הרשב"ש, סימן תקס"ו).
להרחבה בסוגיה זו ניתן לעיין אצל אלישי בן יצחק, על ההבטחה המנהלית, גיליון 153 של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.
פורסם ב"נופים" ב26/12/2014