"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מ"ח, כ"ב). לפי המדרש, הבטיח יעקב ליוסף את העיר שכם, ועל כן קברו שם את יוסף (רש"י, ע"פ האמור ביהושע כ"ד, ל"ב). במדרש רבה פרשה צ"ז ו: "... בחרבי ובקשתי -לא היה יעקב אבינו רוצה שיעשו בניו אותו מעשה וכו', וכיון שעשו... אמר מה אני מניח בני ליפול ביד אומות העולם... נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר אם יבואו אוה"ע להזדווג להם לבני אני נלחם כנגדם. והיכן מצינו...שנאמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". לפי דעה נוספת במדרש ובפרשני הפשט, הבטיח יעקב לבניו של יוסף חלק בכורה, כלומר חלק נוסף בירושת הארץ. הבטחה זו התקיימה כששני השבטים מזרע יוסף, מנשה ואפרים, ירשו שתי נחלות בארץ (כולל בעבר הירדן המזרחי).
יש לתמוה, מדוע אין יעקב מתייחס לעובדה שרכש את חלקת השדה שליד שכם, אלא לכיבושה בכוח? הרי נאמר: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (ל"ג י"ט). בצוואתו לבניו הוא מצווה לקבור אותו במערת המכפלה, ומפרט שהיא נרכשה ע"י אברהם מאת בני חת. אם יעקב רואה ברכישה של האדמה מקור לגיטימי לבעלות, מדוע לגבי שכם הוא מדגיש דווקא את הכיבוש?
תשובה אפשרית אחת שיעקב רכש רק חלקת שדה מול שכם, אבל בכוח הזרוע כבש שטח רחב יותר הכולל את כל העיר. מסיבה זאת כשהבטיח ליוסף את העיר שכם, הוא הסתמך על הכיבוש ולא רק על הרכישה.
אולם יתכן והתשובה נעוצה במטרת ההבטחה: יעקב יודע שבעלותו במערת המכפלה מובטחת בהווה ולכן לא תהיה בעיה לקבור את עצמותיו שם. די בעובדה שמשפחתו רכשה את הקרקע כדי לאפשר את קבורתו. אבל במקביל הוא גם יודע, שיעברו עוד שנים רבות עד שתתקיים הבטחתו של ה' לאברהם להשיב את בניו ממצרים. עד שיגיעו בני יוסף לממש את בעלותם על הקרקע שליד שכם, לא יעזור להם שטר הקניין הפרטי של יעקב מלפני מאות שנים. יעקב מבין שאת השיבה לארץ ניתן יהיה לממש רק בכוח הזרוע.
חילוק זה מחדד הבדל בין ריבונות ובין בעלות: רכישת הקרקע בשכם נתנה ליעקב בעלות, אבל כיבוש צבאי נתן לו ריבונות. בעצם על כל קרקע חלות שתי הבעלויות האלו במקביל: ריבונות למדינה, ובעלות לגורם הפרטי שרכש אותה. במקרקעין בבעלות מדינת ישראל, המדינה הקפידה להחזיק גם את הבעלות הפרטית בקרקע, ולהעניק למי שרכש זכויות חכירה בלבד, כלומר שכירות לטווח ארוך. לפני שנים מעטות בלבד התחילה רשות מקרקעי ישראל להעניק זכויות בעלות במקרקעי ישראל, בעיקר במגזר העירוני.
רכישת הקרקע בשכם נתנה ליעקב בעלות, אבל כיבוש צבאי נתן לו ריבונות
ריבונות המדינה על הקרקע משמעה לעומת זאת שלמדינה יש לא רק יכולת לגבות מיסים על הקרקע (ואכן המדינה דרך הרשות המקומית גובה ארנונה על קרקעות, וכן מיסים על רכישה או מכירה של קרקע), אלא גם יכולת להפקיע את הבעלות הפרטית בקרקע ולהשתמש בה לצרכים ציבוריים.
הפקעת מקרקעין לצרכי ציבור היא אחד המקורות לדין של "הפקר בי"ד הפקר". המקור הוא בגיטין ל"ו ע"ב וביבמות פ"ט ע"ב: "רבי אליעזר אמר מהכא "אלה הנחלות אשר נִחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל" (יהושע יט, נא). וכי מה עניין ראשים אצל אבות? לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו". בגמ' מובאת דעה חולקת של ר' יצחק הלומד את הדין של הפקר בי"ד מעזרא י' ח', שם מופיע עונש החרמת רכוש של מי שלא ציית להוראות בי"ד.
לפי ר' יצחק הפקר בי"ד יכול להפקיע בעלות פרטית ברכוש לטובת הקדש, אבל לא להקנותו למישהו אחר (עליות דר' יונה בשטמ"ק על ב"ב ק ע"א ד"ה ורבי אליעזר; שו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכ"ח). לעומת זאת לפי ר' אליעזר, השתמשו בהפקר בי"ד כדי להקנות קרקעות לשבטים. כלומר: הפקר בי"ד עוזר גם להקנות את הרכוש המופקע לבעלות פרטית (חי' הרשב"א לגיטין ל"ו ע"ב ד"ה רבא אמר; שו"ת הריב"ש סי' שצ"ט).
לפי זה יובן אולי כיצד נחלקה הארץ בגורל, אבל עדין ניתנה שכם לבני יוסף. הדין של הפקר בי"ד עליו מדבר ר' אליעזר משמעו שגם לאחר החלוקה בגורל, שקד בית הדין לתקן עיוותים, במקרה של שבט שקיבל שטח קטן או גדול מדי, וכמובן ניתן היה להפקיע שטחים שהובטחו לשבט מסוים ולמוסרם לבניו.
הכותב הנו שותף במשרד עו"ד קורמן-אורן
פורסם ב"נופים" ב02/01/2015