בצי אחותי היקרה,
עברו כמעט שבע שנים שבהן אני מתנדנדת בין מציאות לחלום. הקו הכל-כך דק ושברירי, כמעט נעלם.
כל זה בגלל בן עוולה, מחבל שדרס באכזריות את חייך עם בולדוזר אימתני, צהוב.
מאז אני חיה ונושמת כשאירוע רודף אירוע - שירות לאומי, חתונה, לידה, יום הולדת, יום זיכרון. עוד יום עובר, עוד חודש, עוד שנה... בלעדייך. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הכאב לא נמחק, רק מתעצם וחייבים לחיות איתו.
אני זוכרת שעל כל דבר שהייתי מספרת לך, היית נותנת כתף, יד חמה, חיוך. בילינו יחד שעות רבות בבית, עד שהתחתנת, וגם אז, אחרי הלימודיים באולפנה ביקשתי לבוא אליך, להירגע אחרי יום ארוך עם ארוחה טעימה ואוזן קשבת.
את תמיד היית שם בשבילי, עוזרת לי להתכונן למבחנים ולהרגיע את הנשמה. "תמיד בשמחה" היה המוטו שלך וכל מקום שבו היית, השארת שם את חותמך.
בצי, אני מנסה לשמוח, באמת, כמה שיותר, אבל גם המילה 'קשה' לא תצליח לתאר עד כמה זה מסובך. כמה קשה? במיוחד ביום הזיכרון, שבאופן ציני הוא יום הולדתך, ד' באייר.
אני זוכרת שחיכינו בכל שנה לחגוג לך את יום הולדתך, בשעה 8 בערב בדיוק, ברגע שהיו מרימים את דגל ישראל בטקס הדלקת המשואות שבהר הרצל, לכבוד יום העצמאות, כי הרי זה לא שייך לחגוג לך ביום הזיכרון...
עכשיו, היום הזה אצלי קיבל משמעות כפולה. הצפירה שמפלחת את האוויר, הדמעות שלא עוצרות וכל העם בדממה. והשירים, אוי השירים... כמה אהבת לשמוע את השירים של יום הזיכרון, הישנים והטובים.
היום, כל שיר שמתנגן מזכיר לי אותך, אני רואה את פנייך. אז איפה את באמת אחותי היקרה? את לא כאן, במציאות החיים. אבל בחלומות את עוד פה.