נכון שכבר נמאס לכם לשמוע על ענת וקסמן? מצטערת, אני עומדת לחפור עוד קצת, כי אני באמת לא מבינה למה עשו כזה עניין מכל הסיפור.
לא בדיוק מדובר בדמות בעלת חשיבות לאומית, כולה בשחקנית שלא חידשה כלום. על מה הזעזוע הגדול? מישהו ציפה שאשת שמאל תאהב את ביבי ואת המעריצים שלו? גם אם הדברים שלה היו מתנשאים ומעצבנים וגזעניים ובועתיים - מה שהם בהחלט היו - זכותה לומר אותם בלי לחטוף מטר של חרמות ונידויים. ההתנפלות ההמונית עליה מזכירה לי קצת את מה שהלהט"בים עושים לכל מי שמעז לחלוק עליהם. וכשאנחנו בצד החוטף, אנחנו יודעים להסביר יפה מאוד כמה הסובלנות חשובה.
בכלל, התחביב הלאומי של ניפוח ציטוטים כבר התחיל להעיק. היתרון היחיד שלו הוא שהוא בדרך כלל מראה שברוך ה', אין לעורכים קטסטרופות יותר חמורות להתעסק בהם.
אבל אולי נתייחס קצת לתוכן דבריה של וקסמן? בין השאר, היא אמרה שחיים כאן שני עמים, ומי שיגיד לי שהוא לא מסתובב עם התחושה הזאת מדי פעם, אתקשה להאמין לו. בעצם, איזה שני עמים. כמה עשרות לפחות. שימו אותי בעיירת פיתוח, פאב תל אביבי או קהילה חסידית - ותהיה לי את אותה תחושה חייזרית. הלבוש שלי יבלוט, סגנון הדיבור ייראה משונה, וכל כולי אהיה זרה ומוזרה. הרי לכל חברה יש את השפה שלה, הסלבים שלה והעיתון שרק היא קוראת. השכנים החרדים שלנו בבית הקודם לא שמעו על הרב אבינר; ולהבדיל, לי אין מושג מי הם אושיות הריאלטי. בקושי שמעתי על שוּשי ושוּשה.
אתם יודעים מה? לא צריך להרחיק לפריפריה או לבני ברק כדי קבל הלם תרבות. לצערי הגדול, במיוחד אחרי הבחירות האחרונות, מסתבר שהמגזר המצומצם שלנו מספק די והותר שבטים קטנים משלו. מחשבה לא מרנינה לקראת יום העצמאות השישים ושבעה של מדינת היהודים.
מתחת לקליפה
ובכל זאת, כמו ברוב העניינים במדינתנו הקטנטונת, אני חושבת שצריך קצת לגרד את קליפת המציאות החיצונית והמתוקשרת כדי להגיע לאמת. גם בעניין הפירוד והאחדות.
בקיץ האחרון קיבלנו מתנה מדהימה: חלון הצצה אל תוך הישות המכונה במחוזותינו "כלל ישראל". זה היה יכול להיות אחרת לגמרי - אם זה היה פיגוע "רגיל", אם המשטרה הייתה עונה לשיחה של גיל‑עד הי"ד, אם המשפחות שלהם היו מסתגרות או מאשימות. אך אדון הנסיבות גלגל את העניין בדיוק כמו שגלגל, וגילה לנו דברים שממש לא ידענו על עצמנו. אני לא טוענת שכולם כולל כולם היו שותפים לתחושות - אבל אי אפשר להכחיש שבתקופת החטיפה ובמלחמה שאחריה, רוח אחרת שרתה כאן. מין אקסטזת אחדות שקשה להסביר אותה על רקע ההבדלים האמיתיים שיש בינינו.
זוכרים את עצרות התפילה, את ביקורי הפצועים, את ההלוויות ההמוניות של החיילים הבודדים? איך אפשר לשכוח. אז נכון, נראה שקצת חזרנו לסורנו, ואולי תקופת הבחירות אפילו החזירה את הגלגל עוד יותר אחורה. אבל השאלה היא מי הוא עמישראל האמיתי - המפוזר והמפורד בין העמים, או זה שחנה כאיש אחד בלב אחד נגד ההר? זה שמתכתש ומתכסח, או זה שמטביע את חיילי צה"ל בערימות של ממתקים וגרביים?
בתור בן אדם אופטימי, אני נוטה להעדיף את האפשרות השנייה. וזה גם הגיוני - אם מצליחים פעם אחת לבנות פאזל שלם מחלקים שהיו מפוזרים על השטיח, זה מראה שהם באמת שייכים זה לזה. הצלחנו, באופן ברור ומוצק להגיע לתחושת אחדות, וזה עצמו הסימן שבשורש העניין האחדות קיימת.
קראתי פעם ריאיון עם גר צדק, רופא הודי שהתגייר בעקבות קשריו עם הרב גבי הולצמן הי"ד, שנרצח במומביי. כששאלו אותו לגבי המריבות התכופות שעמנו מצטיין בהם, הוא לא היה מוטרד. "אני חושב שרוב המריבות הן בגלל שלאנשים אכפת", הוא אמר, ואני מסכימה איתו. אנחנו עם אינטנסיבי, דעתני, לוחמני, עם שאיפות גבוהות ומרפקים חדים. עם עם חלומות. אלה חלק מהסיבות שבגללן השגנו כל כך הרבה בשישים ושבע שנותינו, כמובן עם סייעתא דשמיא יוצאת דופן.
תרגיל האבות
בעוונותיי הרבים, גם ממני האמת הגדולה הזאת קצת נשכחת (בעיקר כשאני קוראת יותר מדי טוקבקים). אז הנה תרגיל קטן שאני מנסה לעשות מעת לעת: כשאני נמצאת במקום הומה אדם, אני מדמיינת לרגע את האבות מציצים מלמעלה על הקהל הגדול, ורואים את כל המוני הצאצאים שלהם. כן, הבחור השחום ההוא עם הקוקו הוא צאצא של אברהם יצחק ויעקב בדיוק כמו הגברת החרדית עם הפאה, וכמו הבחורה עם הגופייה והעולה הזקן מרוסיה.
לא סתם התקבץ כאן כזה מישמש של עדות ותרבויות. ההבדלים שבינינו נועדו לחדד ולברר, לעורר מחשבה וכוחות. כולם מבינים שהשונות בין חלקי הפאזל נועדה לאפשר להם להשלים זה את זה. אבל כשאין דיבור ואין כבוד, קשה להתקרב. ראיתי ציטוט של רחלי פרנקל: "אתה לא צריך להסכים איתי, אבל צריך שיהיה אכפת לך ממני". כמה שזה נכון.
ענת וקסמן טענה שאין עם מי לדבר, ואני רוצה לומר לה שאם היא מוכנה לשמוע, אז דווקא יש. ענת, אם במקרה יוצא לך לקרוא השבת 'בשבע', תשלחי לי מייל. תשפכי את הלב, ואני אפתיע אותך עם סיפורים על מצביעי ליכוד שבכלל לא אוהבים שוקולד.