חלום עקבותיך,
קובי אוז
הכי גיליון יום העצמאות זה לכתוב ביקורת על דיסק של אריק איינשטיין. לא משנה שהוא כבר לא בחיים, אפילו לא משנה אם יצא אוסף חדש משיריו.
גם אם אין שום דיסק שקשור לאריק איינשטיין בחנויות – עדיין הוא המתאים ביותר לככב בטור ביקורת מוזיקה בחג זה.
אז לכאורה, זה בדיוק הזמן לספר לכם על 'חלום עקבותיך', אלבומו החדש של קובי אוז. לאחר עבודה מדהימה בשני האלבומים היהודיים האחרונים שלו ('מזמורי נבוכים' ו'מזמורים נוספים'), אוז שוב חוזר לשורשים, אבל הפעם לשורשי התרבות הישראלית – ביצועים מחודשים לכמה משיריו של איינשטיין המנוח.
מצד שני, דווקא שוחרי שיריו של איינשטיין עלולים לא להתלהב, בלשון המעטה, מהאלבום הזה. אם פעמים רבות גרסת הכיסוי שונה מהביצוע המקורי, הפעם מדובר בשינוי טוטאלי של הסגנון, המקצב והאווירה. הוא לא הוסיף מעט תבלינים משלו, אלא שפך על השירים קופסאות תבלינים שלמות. אם נדייק, הוא הוסיף המון פלפל חריף, ורוקן צנצנת של סחוג. שירים עדינים ומאופקים הופכים בחלקם למוזיקת רקע בחאפלה מרוקאית, ובחלקם ללהיטי רוק מזרחי-עכשווי-טיפקסי, בסגנון הלהקה שאוז כיכב בה בעבר. השינוי מתבטא גם באופן הקלטת האלבום: הוא הוקלט במופעים שהתקיימו בסלון ביתו של אוז, מה שמחזק את תחושת החאפלה. חסידי איינשטיין צפויים לטעון שקובי אוז שחט את הפרות הקדושות ביותר בפנתיאון הישראלי, ולא ברור איך הוא ישן בלילה אחרי שפיכת הדם.
ואולי דווקא בגלל זה, זהו האלבום המתאים ביותר ליום העצמאות. לא רק יום של התרפקות על להיטים נוסטלגיים, אלא גם יום שמחה על קיבוץ הגלויות. נכון, הגרסה החדשה של "מאחורי השער" כבר לא מתאימה לחוויית העלייה של ביאליק לארץ, אבל יכולה לבטא חוויות של עולי צפון אפריקה. מתיחת הפנים של "כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל" מפתיעה ואפילו מצמררת בשמיעה ראשונה, אבל אפשר לאהוב את ארץ ישראל בשלל דרכים. אולי פה ושם הייתה היסחפות יתר, ועם החידושים של "ערב מול הגלעד" ו"בואי אמא" אי אפשר להרדים שום תינוק, בלי קשר למוצאו העדתי, אבל באופן כללי מיזוג התרבויות מבורך. מכל הגלויות, עם כל הבעיות, עולה תמונה רחבה ומלאה של ארץ ישראל הישנה-חדשה והטובה.