בזמן כתיבת המדור, השיחות הקואליציוניות בין הליכוד לבית היהודי ולישראל ביתנו עדיין לא הגיעו לסיומן, המוצלח או המפוצלח.
בלי קשר לשאלה כיצד זה יסתיים, ב'ישראל היום' כבר מצאו את האשמים בקשיי המשא ומתן. ספוילר מפתיע: זה לא ביבי. "נפתלי בנט ואביגדור ליברמן", כותב הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד במוסף סוף השבוע של העיתון, "לא הפגינו לויאליות, בלשון המעטה, לנתניהו ולמחנה שלהם. עכשיו הם עשויים לשלם מחיר". וכשדברים כאלה מתפרסמים בעיתון שבו הם מתפרסמים, אפשר לראותם כאילו נאמרו מפי הגבורה, כלומר הגבורה של ראש הממשלה על חלשים.
טוכפלד מציין שני עניינים שבהם, לטענתו, הפגין בנט חוסר לויאליות כלפי ראש הממשלה: העובדה שהרהר בעבר בהפיכת הבית היהודי למפלגת השלטון, והמתקפה שלו על נתניהו ערב הבחירות בנושא מסמך הוויתורים לפלשתינים. בהחלט שני עניינים חמורים שמצדיקים את היחס הצונן כלפי האיש. זה כנראה מסביר מדוע משה כחלון, שנאמנותו לליכוד ולעומד בראשו הוכחה כאשר פרש והקים מפלגה משלו, קיבל מנתניהו כל מה שרצה בתוך שלוש דקות. זה גם מסביר מדוע יצחק הרצוג, שב‑2011 התפטר עם רסיסי מפלגת העבודה מממשלת נתניהו ובכך הפגין כלפיו נאמנות אין קץ, זוכה למבטי כיסופים מכיוונו של רוה"מנו חובב הלויאליות.
כדאי גם להזכיר, בעיקר לכל אלה שמזכירים את כישלון הבית היהודי בבחירות, שמפלגתו של כחלון קיבלה בסך הכול שני מנדטים יותר, מה שלא הפריע לנתניהו להעניק לו את חצי המלכות. יש לקוות שגם הבית היהודי לא יקופח בשותפות הקואליציונית, למרות כל הספינים שהושמעו מפי הגבורה, ולמרות השמועות על יחסיו המעורערים של בנט עם הגבירה.
המתקת העונש
אני עומד לכתוב משהו לא פופולרי על ענת וקסמן: היא מתוקה אמיתית. בשיא הרצינות. כמו שוקולד, רק בלי ההצבעה לביבי. נכון, יש הטוענים שגם יאיר גרבוז מתוק, אבל אצלו זה בעיקר בגלל המגלשה הדהויה ההיא שהוא מכנה תסרוקת. לענת וקסמן, לעומת זאת, יש קסם אישי שאינו תלוי בדבר, או על הקרחת. סתם שחקנית חיננית באופן טבעי. מה לעשות שגם אנשים חינניים הם לפעמים קצת סתומים, חשוכים וחיים בבועה.
אחרי הסערה שחוללו התבטאויותיה נגד מצביעי נתניהו, הביאה וקסמן מעט מהחן הזה לאולפן 'פגוש את העיתונות' כדי למזער נזקים. במובן מסוים, הריאיון הזה אצל רינה מצליח עשה את העבודה – פחות בזכות תוכן הריאיון ויותר בזכות פניה האבודים של השחקנית המבולבלת. בנוסף לכך, קשה היה שלא להסכים איתה בעניין הפוליטיקאים ומנהלי התיאטראות שתפסו עליה טרמפ, או להזדהות עם המצוקה האישית שלה נוכח ההד שקיבלו דבריה. יחד עם זאת, לפחות עד עתה, המחאה נגד השחקנית הייתה שקטה וראויה, אפילו תרבותית, מה עוד שהיא בוודאי תדעך ותיעלם במהרה. חרם מסיבי על השחקנית הסוררת כנראה לא יהיה כאן – תשאלו את חותמי העצומה נגד הצגות באריאל.
בועת החיים האמיתיים
בסופו של דבר, הבועה התל אביבית שענת וקסמן חיה בה תתפוצץ. זה יקרה מיד אחרי שתתפוצץ הבועה הנוספת שהיא ורבים אחרים חיים בה – בועת החיים האמיתיים, נטולי הרשתות החברתיות. גרבוז, וקסמן ואחרים לא מצליחים לקלוט את העידן הווירטואלי הנוכחי, את העובדה שכל משק כנפיים של פרפר או התבטאות מטופשת של ידוען עשויים או עלולים ליצור אפקט מהיר וחזק יותר מאי פעם. שרבוט סטטוס בפייסבוק עשוי להביא אלפים להלוויות של חיילים בודדים, לסייע לאישה בקבלת גט מבעלה הסרבן, וכן – גם לקדם ולטפח מחאות ענק על מעשים או דיבורים פסולים. זוהי התקופה לטוב ולרע, זהו העידן שאליו אנחנו שועטים, וכמעט אין טעם להילחם או למחות נגד. יותר טוב שתתרכזו בלדבר יפה על מצביעי מפלגה יריבה.
צעירה מדי לשינוי
אל תבטלו את יום השואה, אל תשנו את יום הזיכרון, אל תחליפו את מילות ההמנון, אל תוסיפו צבעים לדגל, אל תזלזלו בחידון התנ"ך, אל תייללו על בחירת מדליקי המשואות, אל תקלקלו את שמחת מדליקי המנגלים, אל תיקחו ללב את הקיטש בשידורי החג, אל תחליפו את העם, אל תילחמו בכל סמל ובכל נוהג שהביאו עלינו 67 שנות מדינה.
נכון, לא כל הדברים הם טובים ורלוונטיים בעיני כולם, אבל בסך הכול מערכת הסמלים והטקסים הישראלית עובדת לא רע כמו שהיא. מדינת ישראל צעירה מכדי להידרש למתיחות פנים תכופות. שישים ושבע שנים הן פסיק בהיסטוריה, ואי אפשר להחליף ולשנות ולבטל ולהזיז את היסודות כל רגע, או כל 67 שנה. משהו לא מוצא חן בעיניכם? תחזרו ביום העצמאות ה‑100, לא רגע אחד לפני. תנו למדינה שלכם קצת שקט ותפסיקו להציק. תהיו עצמאים.