מאפס ל-OECD ב-67 שנים

למרות תנאי הפתיחה הקשים, המלחמות והמשברים הכלכליים, השכילו קברניטי המדינה לנווט את המשק הישראלי לקבוצת המדינות המפותחות

תגיות: בשבע 640
שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ג' באייר תשע"ה

מאפס ל-OECD ב-67 שנים-ערוץ 7
שילוב ייחודי של כלכלה סוציאליסטית עם יוזמה פרטית. דוד בן גוריון
פלאש 90

יום הולדת 67 לא נשמע עגול במיוחד, אולם חובבי המספרים ישימו בוודאי לב לכך שזהו המספר הקרוב ביותר לשני שליש המאה.

כן, שני שליש מאה חוגגת מדינתנו הקטנה, זו שבתודעתם של ישראלים רבים אך אתמול נולדה. זו בהחלט אבן דרך מתאימה לעצור, לסכם את העבר, ולהעיף מבט מפוכח אך אופטימי לעבר העתיד.

ההתחלה הייתה קשה, אפשר להגיד אפילו קשה מאוד. קברניטיה של המדינה הצעירה שקמה כאן בה' באייר תש"ח קיבלו לידיהם משימה כמעט בלתי אפשרית. מדינה קטנה שברגע אחד נאלצה לקום על רגליה. בניגוד למצב בתקופת המנדט, מצאה ישראל את עצמה מיד כאי בלב עולם ערבי עוין. כאילו שהמצב לא היה מספיק קשה גם ככה, את חודשי קיומה הראשונים נאלצה ישראל להעביר במלחמה הקשה בתולדותיה. מדינות ערב סירבו להכיר בהחלטת החלוקה והתוצאה הייתה מלחמה ארוכה וקשה, שבסיומה עמד מספר ההרוגים על קרוב לאחוז מאוכלוסייתה של המדינה הצעירה.

בנתוני הפתיחה הקשים הללו, לא פלא שדאגותיהם של קברניטי הכלכלה הצעירה שקמה היו קיומיות במובן הפשוט של המילה. דוגמה טובה לכך היא פרשת הגרעינים. זמן קצר לאחר הקמת המדינה עמד לאזול מלאי הגרעינים במדינה. המשמעות: אין במה להאכיל את הבהמות, ואין ממה להכין לחם. ממש כך. האכלת הבהמות, אגב, אינה לוקסוס. כשהפרות אינן אוכלות אין חלב, ובשלב השני הן פשוט מתות. בקושי רב גייסו קברניטי המדינה הצעירה את הסכום הדרוש במטבע חוץ, ואונייה טעונה גרעינים הפליגה ארצה. אולם כאשר התקרבה האונייה לנמל, התברר שלבעלי האונייה לא שולם מלוא הסכום בעבור הגרעינים, והם סירבו לאפשר את פריקת המטען.

בשלב זה שלח בן גוריון, ראש הממשלה, את נציגי ישראל בארצות הברית למשימה שהיום הייתה נשמעת מביכה. נציגיה של המדינה הצעירה נאלצו להתדפק על דלתי יהודים נדיבים במטרה לגייס את הסכום הנדרש במטבע חוץ ולהציל את ישראל הצעירה מרעב. למרבה השמחה המשימה צלחה, וימים ספורים לפני שהמלאי הקיים אזל נפרקו הגרעינים מהאונייה ולמדינה ניתן מרווח נשימה, במובן הפשוט של המילה.

דאגות ברמה כזו, של יצירת מלאי מזון שיספיק להאכלת כל הפיות במדינה, העסיקו את קברניטי המדינה עוד כמה שנים, בין השאר עקב גל העלייה העצום שהכפיל את האוכלוסייה בתוך שנים ספורות. אבל מהר מאוד עברו קברניטי המשק לעסוק בשאלות מורכבות יותר, כמו יצירת מקומות עבודה, פיתוח תעשייה ויצירת צמיחה במשק. השיטה שהתפתחה הייתה קצת מוזרה, ואפשר לכנותה "כלכלה מעורבת מתוכננת".

ראשי המדינה הצעירה היו אמנם סוציאליסטים, אולם מהר מאוד הבינו אישים כדוגמת לוי אשכול ופנחס ספיר שישראל זקוקה ליוזמה פרטית. כך גויסו תעשיינים בעלי ידע וממון, והמדינה העמידה לרשותם מימון נוסף על מנת שיפתחו מפעלי תעשייה. אבל התכנון היה ונותר בידי השלטון, אשר עשה שימוש בשורה של כלים על מנת לשלוט במשק. במקביל, חלק ניכר מהתעשייה היה ממשלתי או הסתדרותי.

כלי ראשון שבו נעשה שימוש היה מתן מונופול ליצרנים, אשר התחייבו מצדם לספק את התצרוכת המקומית בתחום מסוים. כלי שני היה חסימה של כל יבוא מתחרה, כך שלא יתאפשר להביא ארצה במחיר כדאי סחורה שתתחרה בזו המקומית. דוגמה לפיתוח תעשייה מקומית בדרך זו היו שני מפעלי ייצור למכוניות שקמו בישראל בשנותיה הראשונות. המפעל הראשון היה למעשה רק מפעל הרכבה. אפרים אילין, היזם, הביא ארצה את החלקים, וכאן הם הורכבו במפעל שהקים. החרם הערבי חנק את מפעלו של אילין, ופתיחת השוק ליבוא חנקה את היוזמה השנייה לייצור רכב בישראל - הסוסיתא.

הנטל הביטחוני

הרפתקאות כושלות כאלו היו במדינה הצעירה רבות, אך למרות זאת המשק הלך והתפתח. אולם המדינה הצעירה סבלה מכמה בעיות קשות, ביניהן אינפלציה גבוהה וחוב חיצוני הולך ותופח. שתי הבעיות הללו נבעו במידה רבה ממקור אחד: הוצאות ביטחון שגדלו מאוד אחרי מלחמת ששת הימים, ותפחו לממדים מבהילים ממש לאחר מלחמת יום הכיפורים. טראומת המלחמה ותחושת חוסר המוכנות הביאו למצב שבו תקציב הביטחון הפך לאבן ריחיים קשה על צווארה של המדינה.

השינוי הגדול הגיע בעשור הרביעי לקיומה של המדינה. שני גורמים שחברו יחדיו הפכו את המשק ממתוכנן וריכוזי לתחרותי-קפיטליסטי. מצד אחד הגיעה לשלטון לראשונה מפלגת הליכוד, שהחלק הליברלי שבה דגל מאז ומעולם בכלכלה חופשית. מצד שני נקלעה מדינת ישראל במחצית הראשונה של שנות ה‑80 למשבר כלכלי חמור, ולמעשה עמדה על סף פשיטת רגל מוחלטת. הדרך ליציאה מהמשבר עברה בכמה תחנות. הבולטות שבהן היו שינוי מבני עמוק במשק והפחתה דרסטית של מעורבות הממשלה. ענפים שלמים שנשלטו עד אז בידי פקידים שניהלו אותם הפכו לסביבה תחרותית. התהליך האיטי הזה, שהחל באותם ימים, נמשך למעשה עד ימינו אלה.

פתיחת המשק לתחרות חופשית וזניחת עידן הכלכלה המתוכננת, יחד עם כמה החלטות טובות שקיבלו קברניטי המדינה בראשית שנות קיומה על השקעה מאסיבית במחקר אקדמי, וגם קורטוב של מזל, הזניקו את ישראל לקראת סוף העשור החמישי לקיומה לחזית הטכנולוגיה העולמית. מגזר ההייטק ההולך ומתרחב הפך למנוע ייצוא ולקטר הצמיחה המשמעותי ביותר, שאפשר לישראל להתנהל כמדינה מפותחת ולא כמדינת עולם שלישי.

לקראת סוף העשור השביעי לקיומה, ישראל אמנם אינה בצמרת הטבלה העולמית, וגם לא ממש קרובה לכך, אבל היא בהחלט משחקת ב"מגרש של הגדולים". אנחנו כבר בבחינת זנב לאריות ולא ראש לשועלים. המשך ניהול מדיניות כלכלית אחראית, ועידוד מאסיבי לקטרי הצמיחה של המשק, יסייעו לישראל להישאר על דרך המלך גם בעשורים הבאים.