חיים של אהבת תורה

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הטמיע את לימוד התנ"ך בישיבתו, אחז בהשקפה מדינית מתונה ולמרות הסגנון הליטאי ידע להתפלל בעוצמה מדבקת

תגיות: בשבע 640
יואל יעקובי , ג' באייר תשע"ה

חיים של אהבת תורה          -ערוץ 7
שליטה מפליאה בעיון בכל חלקי התורה. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
צילום: גרשון אלינסון - פלאש 90

במוצאי אחד מימי תשעה באב, ניגש תלמיד לרב אהרן ליכטנשטיין מיד אחר התפילה וביקש לשוחח עמו. חבריו התרעמו על חוסר ההתחשבות בבקשה מעין זו אחרי יום צום, אבל הניחו שהרב ליכטנשטיין, הידוע ברגישותו האנושית הרבה, יסכים.

להפתעתם הרב אמר שהוא לא יכול כעת. כל באי בית המדרש מיהרו לשבור את הצום בחדר האוכל, וגם הרב מיהר לשבור את רעבונו. אבל הרעבון שלו היה מסוג אחר - הוא ניגש לגמרא והחל ללמוד בהתלהבות במשך שעה, כדי להשלים את החסר מהיום האסור בתלמוד תורה.

למד במקומו בבית המדרש

סיפור זה הוא אחד מני רבים המספר על אהבת התורה העצומה של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, שנפטר ביום שני בבוקר בביתו שבאלון שבות.

אהבת התורה הזאת הייתה המפתח למידות ולמעלות טובות אחרות, בעולם הקודש וגם בעולם החול, שאפיינו את אישיותו.

הרב ליכטנשטיין נולד בכ"ח באייר תרצ"ג (1933) בפריז, ממנה נמלט לארה"ב יחד עם הוריו עם פלישת הגרמנים לעיר. הוא הכיר רבים מגדולי התורה בארה"ב, כמו הרב אהרן קוטלר, הרב יעקב קמינצקי והרב יצחק הוטנר, אצלו למד בגיל התיכון בישיבת 'תורה ודעת' ואותו כינה "מורי ורבי". כך גם כינה את הרב אהרן סולובייצ'יק ואת אחיו הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שהיה רבו העיקרי בגילאים המאוחרים יותר. בהמשך, כשנשא לאישה את בתו טובה, היה הרי"ד גם לחותנו והוא שהסמיך אותו לרבנות. בד בבד סיים הרב ליכטנשטיין דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד. הוא לימד בשטרן קולג' (המקבילה הנשית לישיבה יוניברסיטי), ובהמשך גם היה ראש הכולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד הישיבה יוניברסיטי.

בתשל"א עלה הרב ליכטנשטיין ארצה, והחליט להיענות להזמנתו של הרב עמיטל לכהן לצדו כראש ישיבה. תפקיד זה הוא מילא עד פטירתו. הוא היה מעביר שיעור כללי לכל הישיבה על המסכת הנלמדת, שיעורים תכופים יותר לקבוצה שלמדה איתו, ובנוסף לכך העביר גם שיעורים ל'חבורות' בנושאים אחרים, לעתים קדשים או יבמות. מלבד שיעורים אלו העביר גם שיעורים במחשבה, שם נתן משמעות נוספת לכינוי "הרב", כשהכוונה לא לרב קוק אלא לרי"ד סולובייצ'יק. את לימודו האישי היה עושה במקומו בבית המדרש, בשונה מראשי ישיבות רבים אחרים. בשנתיים האחרונות, עקב מצבו הרפואי, הוריד את מינון השיעורים שהעביר בישיבה, וכבר לפני מספר שנים, עוד בחיי הרב עמיטל ולפי בקשתו, הוחל בתהליך העברת המושכות לראשי ישיבה צעירים יותר הנמנים על בוגרי הישיבה.

הרב יוסף צבי רימון, מרבני ישיבת הר עציון ורב שכונת אלון שבות דרום, הכיר את הרב ליכטנשטיין קרוב לשלושים שנה. הרב רימון מספר על שליטתו המפליאה של רבו בכל חלקי התורה בעיון: "אחד המאפיינים של גדול דור זה שליטתו בכל מקום בתורה. יכולת ללמוד סוגיה במשך שבועיים, וכשהגעת אליו הוא היה מונח בסוגיה. ראיתי את זה בעצמי וגם שמעתי מאחרים, כולל ראשי ישיבות שלא היו מתלמידיו, שדיברו איתו בלימוד והתפעלו משליטתו בתורה. בדיוק סיפר לי מישהו שלא היה מתלמידיו שהוא בא לדבר איתו על תוספות בזבחים, ותוך כדי שיחה הרב, שלא נאמר לו היכן התוספות הזה, פתח את הגמרא במקום המדויק והמשיך לדון איתו עליו". הרב רימון מבקש להדגיש כי לא מדובר כאן על הזיכרון הפנומנלי של הרב עובדיה, אלא על שליטה למדנית.

הרב ליכטנשטיין שאב את דרכו מבית המדרש הבריסקאי, באמצעות רבותיו לבית סולובייצ'יק, אולם הוא הגיש דרך זו בצורה חדשה. "אם אצל ר' חיים מבריסק הכול מתחיל מקושיה. אצל הרב ליכטנשטיין הכול התחיל מהגמרא, מניתוח הסוגיה".

למרות שרבני בית בריסק השתבחו יותר בדרך הלימוד ועסקו פחות בפסיקת הלכה למעשה, הרי שהרב ליכטנשטיין עסק גם בפסיקת הלכה, בעיקר לשאלות תלמידיו, בענייני צבא ובנושאים אחרים. גם כאן הוא עשה זאת בעומק רב ובעיון, מתוך המקורות הראשונים.

עומד לכבוד המרא דאתרא

הרב רימון נתקל במציאות מביכה משהו כשהרב ליכטנשטיין עבר לאלון שבות לפני שנים אחדות וקבע את מקומו בקהילתו של הרב רימון, תלמידו. "מובן שכל שיחה פתחתי במילים 'ברשות מורי ורבי'". הרב ליכטנשטיין היה נעמד בכל פעם שתלמידו, המרא דאתרא, ניגש לדבר בפני הציבור. הרב רימון מצדו הורה לשליח הציבור להמתין לרב בסיום תפילת העמידה. כשניגש הרב ליכטנשטיין להתלונן על כך בפני הרב רימון, הגיע עמו הרב רימון לסיכום שהחזן לא יחכה לו, ובתמורה הוא לא יעמוד לכבוד הרב רימון. הרב ליכטנשטיין הקפיד להגיע לדרשות הרב בשבת הגדול ושבת שובה, "למרות שמן הסתם היה לו הרבה מה להגיד, הוא היה מפרגן".

פרט להעברת שיעורים בקהילה, הרב ליכטנשטיין נמנע מלהתערב בנעשה בה, מלבד פעם אחת. היה זה כשערכו קבלת שבת בנוסח קרליבך. מיד בתחילת הריקודים הרב ליכטנשטיין עצר אותם. בסיום התפילה הוא הסביר: "הרי קודם לכן נכנס אָבֵל – כיצד אפשר עכשיו לקום ולרקוד?!". "אין כאן בעיה הלכתית", מסביר הרב רימון, "יש פה פשוט רגישות גדולה לצער של אחר".

למרות התדמית המקובלת של למדנים ליטאיים, שתפילתם מהירה, הרב ליכטנשטיין היה מצר על כך שהרבה אנשים באים לתפילה כדי להיות "מפוללים" כלשונו, "כדי לסמן וי". "הוא היה מתפלל ברטט", אומר הרב רימון, "זה היה ממש 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. לפעמים התבוננות בריכוז ובעוצמת התפילה שלו הייתה שווה כמה שיעורים במסילת ישרים. בחזרת הש"ץ הוא עמד דום כדי לצאת ידי חובה כפי הבנת הרב סולובייצ'יק את דברי הרמב"ם בעניין".

החיבור המושלם בין התורה לתפילה היה בשמחת תורה, שבו היה הרב ליכטנשטיין משקיע הרבה בריקודים. שלא כדרכו, כשהיה רואה מישהו יושב הוא היה מכניס אותו למעגל.

הרב ליכטנשטיין הלך בדרך חותנו הרי"ד סולובייצ'יק גם ביחסו לשיבת ציון ולארץ ישראל. בריאיון שנתן ל'בשבע' לפני כשמונה וחצי שנים הוא הסתייג מהיחס למדינה כאל פעמי משיח, אך כן טען כי "לייסוד מלכות ישראל ולשיבה לארץ ישראל ישנה משמעות רוחנית ופוטנציאליות דתית עמוקה. גם אם נאמר שתקופתנו היא בדרגת 'בית שני פלוס', זה גם משמעותי מאוד". יחד עם זאת הוא סבר שאסור להתעלם מהבעיות שיש במדינה, בעיקר בתחום הדתי. "לא הייתי מתחבק עם משה דיין כמו שאחרים עשו", אמר באותו ריאיון.

גם בהסכמתו לוויתורים טריטוריאליים הלך בדרך חותנו, שסבר שהדבר מותר בתנאים מסוימים. הרב רימון מספר כי הדבר לא נובע מחוסר חשיבות של הארץ בעיניו. "כשנתנו משהו קטן יחסית לערבים לפני כמה שנים, הרב אמר שבכה ויילל על כך שחלק מארץ ישראל ניתן לזרים, למרות שייתכן שהוא עצמו סבר שזה הדבר שהיה נכון לעשות. אני מאמין שהוא בכה יותר ממה שבכו רוב אלו שהתנגדו לאותו מהלך". למרות שבפומבי הרב ליכטנשטיין נמנע מלהביע התנגדות לגירוש מגוש קטיף, הרב רימון מספר שבשיחות אישיות הוא אמר שלדעתו זהו מהלך לא נכון. בהקשר זה יש לציין כי הרב ליכטנשטיין תמך ביוזמת 'תעוסקטיף' של הרב רימון, שמסייעת בשיקומם התעסוקתי של המגורשים, ואמר כי הוא שמח וגאה שיוזמה זו באה מתלמידיו.

למרות דעותיו הפוליטיות, בדומה לעמיתו הרב עמיטל, לא הפריע לו שרבים מתלמידיו סברו בסוגיות אלו אחרת ממנו. "לא היה חשוב להם מה תחשוב", אומר הרב רימון, "אלא שתחשוב. עובדה שהם מינו לראשות הישיבה את הרב מדן, שנמצא בכיוון פוליטי שונה לגמרי מזה שהם האמינו בו".

הזוגיות המופלאה בין שני ראשי הישיבה השונים כל כך גם בסגנון הלימוד, גם בהשקפה וגם באישיות, הייתה לשם דבר. הרב רימון מספר כי הם כיבדו מאוד זה את זה בכל הזדמנות. "כשהייתה ישיבת ר"מים והרב עמיטל לא היה נוכח, הרב ליכטנשטיין הודיע שכל מה שהוחלט הוא רק 'על מנת שירצה אבא' – שהרב עמיטל יסכים עם זה". באחת השנים הקורא הקבוע של 'מפטיר יונה' המכובד במנחה של יום כיפור, השופט טל, לא היה נוכח, והרב רימון שהיה אז גבאי ניגש לרב עמיטל כדי לכבד אותו בקריאה. הרב עמיטל הפנה אותו לרב ליכטנשטיין, שהחזיר אותו לרב עמיטל. לבסוף הציע הרב עמיטל שהוא יקרא את הברכות ואילו הרב ליכטנשטיין יקרא את ההפטרה. הרב ליכטנשטיין ניסה להתנגד באומרו שהוא לא הכין את הקריאה (שנהוג לקרוא אותה בישיבה ממגילת קלף, שאינה מנוקדת ומוטעמת), אולם הרב עמיטל הרגיע אותו ואמר שהוא סומך עליו שהוא יקרא אותה היטב.

כלים ספרותיים – לא בתנ"ך

הרב ליכטנשטיין חייב את לימוד התנ"ך. בדבריו ל'בשבע' הוא אמר שגם הגדולים הליטאים שהכיר שלטו בתנ"ך היטב. למרות השכלתו הרחבה בתחום הספרותי, הוא נמנע מלהשתמש בכלים אלו לצורך לימוד התנ"ך, וסבר שיש ללמוד אותו בצורה המסורתית. כך הייתה גם דעתו בקשר ללימוד האקדמי של תלמוד. למרות שלא שלל לגמרי שימוש בנוסחאות ובדברים חיוביים אחרים, הרב רימון מספר על דברים שאמר עת באו אליו שלושה דוקטורים לתלמוד: "כשאדם לומד תלמוד הוא צריך להרגיש שהוא נמצא למטה וכל התנאים והאמוראים נמצאים למעלה. אנחנו לא באותו מגרש. זה לא מתקיים בדרך כלל בעולם האקדמי". יחד עם זאת, הוא אהב מאוד גם תלמידים שבחרו ללמוד תלמוד באקדמיה, וענה על שאלותיהם.

יש שרואים ברב ליכטנשטיין מורה דרכה של הגישה המתונה והפלורליסטית בציונות הדתית, שלא לומר המקלה. הרב רימון מתנגד לטענה זו. לדבריו, כמו כל פוסק, הרב ליכטנשטיין פעמים החמיר ופעמים הקל, ואולי אפילו נטה יותר להחמיר כדרכם של בריסקאים. "למשל, בשירת נשים הוא החמיר מאוד, כך גם בהלכות אבלות ובהלכות בין המצרים. היו דברים דבהם הקל. למשל, גילוח בערב שבת בספירת העומר. זה לא היה בגלל הקלה בהלכות ספירת העומר אלא בגלל היחס לשבת, שהוא, כמי שהלך מגולח בעצמו, חש את הפגיעה בשבת בהעדר הגילוח, אולי יותר מפוסקים אחרים בעלי זקן".

הרב רימון אינו מתכחש לכך שהיו רכיבים בפסיקתו של הרב ליכטנשטיין שגורמים לאנשים לחשוב שהוא היה מתון, "אבל זו הגדרה לא נכונה. היו לו שיקולים נוספים בעלי משמעות, כמו למשל רגישות אנושית או אילוצי מציאות. מלבד זה הייתה לו גם ישרות גדולה". כדוגמה לישרות הזאת מביא הרב רימון מאמר שכתב הרב ליכטנשטיין ובו הוכיח שמבחינה הלכתית מותר לצאת לטיולים בסוכות גם כשייווצר צורך לאכול מחוץ לסוכה, מדין הולכי דרכים שפטורים מן הסוכה, למרות שפוסקים גדולים סברו שלא כך. אולם בסיום מאמרו הוא כתב שמעבר לעניין ההלכתי יש להתנגד בכל תוקף לטיולים בסוכות בלי סוכה – "עד שיש לך מצווה שבוע בשנה, אתה מוותר עליה?!" תהה.

לגבי העובדה שנהג להתגלח, שלא כמקובל אצל רבנים, הרב רימון שאל אותו על כך, "וכמדומני שענה לי שכך הורה לו הרב סולובייצ'יק. נראה לי שזה היה כלי לכך שציבור נוסף יתחבר יותר לתורה".

כלפי אלו שרואים ברב ליכטנשטיין סמן פלורליסטי, מזכיר הרב רימון מאמר שפרסם בעיתון הצופה ובו הוא מצר על כך שיש דתיים-לאומיים שמרגישים מחוברים יותר לחילונים מאשר לחרדים. הוא תמה על המחשבה: "כיצד יכול להיות שנרגיש כלפי אדם שחורת שם שמיים על דגלו ריחוק גדול יותר מאשר כלפי מי שאיננו כזה?!".

על התמדת הלימוד שלו הרב רימון מספר כי בזמן לימודיו באוניברסיטה, כשהיה הרב ליכטנשטיין מסיים את הלימודים בערב, היה מסתער על התורה ולומד. ימי שבת וראשון החופשיים היו מוקדשים במלואם ללימוד התורה, כך שלימוד התורה שלו כשהיה באוניברסיטה עלה כנראה על הלימוד של תלמיד ישיבה ממוצע שתורתו אומנותו.

הרב רימון מספר כי השהות של הרב ליכטנשטיין בחדר האוכל הייתה פחות משבע דקות. "פעם ישבתי איתו ועם שלושה תורמים בחדר בישיבה ואכלנו ארוחת צהריים. בתחילה אכלנו דגים, אחר כך הגיע תור המרק. חיכינו שהרב ייקח לעצמו ויאכל. כשראיתי שזה לא קורה רציתי להגיש לו. הרב אמר לי שהוא לא אוכל מרק ביום חול: 'קודם כול, עם כל השפע שיש היום, צריך שיהיה משהו מיוחד לשבת. אבל חוץ מזה, לוקח הרבה זמן לאכול מרק – למי יש זמן לזה?'".

yoelyya@gmail.com