לחזק את הריבון

במקום להילחם על תיק החוץ, עדיף שהבית היהודי יאמץ את הצעות הליכוד להגדלת כוחה של הכנסת

תגיות: בשבע 640
יאיר שפירא , ג' באייר תשע"ה

לחזק את הריבון           -ערוץ 7
חשוב להגביל את יכולתו של בג"ץ לפסול חוקים. נפתלי בנט
צילום: פלאש 90

חשוב מאוד שנפתלי בנט יהיה שר חוץ. זה חשוב בעיקר לבנט. אבל בכל הנוגע למטרות שלשמן בוחריו שלחו אותו לכנסת, טוב יותר היה לו היה נוגס בחדווה בפיתיון שזרק אליו ראש הממשלה נתניהו השבוע.

שתי הצעות חוק הוסיף הליכוד לנדוניה הקואליציונית שהכין לבית היהודי. הראשונה והחשובה באמת היא הגבלה משמעותית ביכולתו של בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת. על פי ההצעה, רק הרכב של אחד עשר שופטים יוכל לעשות זאת, ורק ברוב מיוחס של תשעה. זאת יחד עם הצעת חוק נוספת: הרחבה של הוועדה למינוי שופטים על ידי הוספת שני נציגים פוליטיים, דבר שעשוי לגוון יותר את קשת הדעות בבית המשפט העליון. במצב שכזה, סיטואציה של פסילת חוק אכן תתרחש רק במקרים נדירים של חוק בלתי מתקבל על הדעת. יחד עם חקיקה של פסקת ההתגברות, זו המאפשרת לשוב ולחוקק חוקים שנפסלו, תתאפשר החזרת הריבונות לכנסת.

לחקיקה כזאת יהיה רווח מיידי כבר במשא ומתן הקואליציוני הנוכחי. החרדים חרדים מכל חוק יסוד בטענה ההגיונית שלעולם אי אפשר לדעת להיכן הוא יילקח על ידי בג"ץ, והם עומדים לקבור את ההישג של הבית היהודי מהמשא ומתן הקואליציוני הקודם. חקיקת חוק הלאום שטורפדה בידי ציפי לבני בכנסת הקודמת, עומדת להיקבר בידי המפלגות החרדיות בכנסת הזאת. סירוס המהפכה החוקתית של אהרון ברק, לפחות בכל מה שנוגע לכנסת, ירגיע את החרדים ויאפשר מציאות משפטית חדשה: חוק יסוד שמחזק את האלמנט היהודי של המדינה אל מול חוק כבוד האדם וחירותו, בית משפט עליון מגוון יותר וכנסת חזקה יותר. שווה יותר מתיק החוץ לבנט.

ניצחונות פירוס בבג"ץ

עד כמה חשובה הצעתו של הליכוד לריסון בית המשפט העליון אפשר ללמוד משורה של פסקי דין שהתקבלו בשבועיים האחרונים, ומשום מה נתפסו בקרב אנשי הימין כהצלחות.

הראשון הוא כמובן חוק החרם. ברוב דעות החליט בית המשפט העליון שלא לפסול את החוק המאפשר לגבות מחיר ממי שקוראים לחרם על ישראל או על היהודים ביו"ש. השופט חנן מלצר התפייט וכתב כי החוק "עונה על הצורך של המדינה להתגונן מפני הקמים עליה לכלותה, או מפני אלה המבקשים לשנות את אופייה, באמצעים כוחניים שונים". רק דבר אחד קטן עשו שופטי בג"ץ: פסלו את סעיף 2ג לחוק, זה שהפך אותו לאפקטיבי.

הצעת החוק המקורית כללה סנקציה פלילית על מי שקורא לחרם על ישראל. בוועדת החוקה רוכך החוק והוגדר כעוולה אזרחית, כזו שיכולה להביא בעקבותיה פיצוי גם ללא הוכחת נזק. כך יכול היה כל יקב בשומרון לתבוע באופן אפקטיבי ארגונים שקוראים להחרמת מוצרי יהודים ביו"ש, וכל מכללה הייתה יכולה להגיש תביעה נגד מרצים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל.

שופטי בג"ץ קבעו כי אי אפשר יהיה לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. המשמעות היא שאדם או התאגדות יוכלו לתבוע רק במקרה שבו יוכלו להוכיח כי קריאה מסוימת הביאה לנזק מוגדר. במציאות שבה הקריאה מגיעה מגורמים שונים ומכוונת נגד רבים, מדובר באפשרות רחוקה ביותר. מה שנותר מהחוק הוא הסמכות של שר האוצר והמשפטים לשלול הטבות מעמותות שקוראות לחרם. לצורך זה דרושה קואליציית ימין אמיצה, מצב שלא נראה כאן שנים ארוכות.

הפסיקה השנייה של בית המשפט העליון שנדמית כהישג למחנה הלאומי היא בנושא הלימודים האקדמיים של האסירים הביטחוניים. כאן האופטימיים נתלו, שלא בצדק, דווקא בשורה התחתונה שדחתה ברוב דעות את בקשתם של העותרים הספציפיים ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.

ההיסטוריה מלמדת כי עד לימי אוסלו העליזים איש לא חשב לאפשר למחבלים לנצל את שנות הישיבה בכלא לשיפור השכלתם. לפני 21 שנים פתחה ממשלת ישראל את האפשרות הזאת בפני האסירים הביטחוניים, וארגוני הטרור השונים מיהרו לנצלה. מחומר סודי שהגיש השב"כ לבית המשפט עלה כי הארגונים השונים החלו לממן לחבריהם את הלימודים בבתי הכלא הישראליים באופן ממוסד. יחד עם המימון שמקבלות משפחותיהם, הפך הכלא בישראל להזדמנות לערבים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לשדרג את מעמדם.

עתירת הסטודנטים המחבלים נדחתה לראשונה בבית המשפט לעניינים מנהליים, ואחר כך גם בערעור שהוגש בפני שלושה שופטי בג"ץ. בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב התקבלה, ולכאורה דחה גם הוא, פה אחד, את העתירה. אלא שעיון בפסק הדין מגלה כי העתירה נדחתה בגלל שמבירור שערכו השופטים בחומר שהוגש להם ובדיון עצמו, התברר כי לימודיהם של העותרים ממומנים על ידי ארגוני טרור. אולם לדעת חלק מהשופטים, ובהם הנשיאה הנוכחית והנשיאה שתמונה אחריה, אין מקום יותר לחלוקה בין אסירים פליליים לאסירים ביטחוניים. ההטבות שהראשונים זכאים להן יהיו אותן הטבות שהאחרונים זכאים להן. ובאופן עקרוני, אסיר ביטחוני שיוכיח כי לא ארגון טרור מממן את לימודיו יהיה זכאי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.

מצג השווא השלישי של שמרנות משפטית היה בתיק שבו מחקו השופטים עתירה נגד בתי הדין הרבניים. על שטרי גיטין כותבים הדיינים כי הגרושה מותרת להינשא לכל אדם, למעט כוהן כמובן. וכדי לא לעשות את דבריהם פלסתר, אם עולה החשד שהאישה נאפה הם עורכים בירור קצר, ואם החשד מתברר כנכון מכניסים את האישה, את בעלה ואת הנואף לרשימת פסולי החיתון, באופן כזה שלא יותר לאישה להינשא לאחד משניהם. זו ההלכה.

אב בית דין באחד מבתי הדין האזוריים הגדיל לעשות, וציין את האיסור על גבי שטר הגט עצמו. כשקיבלה האישה את הגט היא נזעקה וביקשה למחוק את ההערה גם מרשימת פסולי החיתון. לעתירתה לבג"ץ הצטרפו ארגוני נשים שונים. הבעל לשעבר והנואף ויתרו על זכותם להצטרף להליך. שניהם כתבו לשופטים שאין להם כל כוונה לשאת אותה.

ארגוני הנשים דרשו מבג"ץ לקבוע כי אין בסמכותם של בתי הדין הרבניים לערוך בירור במקרה של ניאוף כאשר העניין אינו נדרש לצורך הליך הגירושין עצמו, למשל בגירושין בהסכמה, בין השאר בגלל אי השוויון ההלכתי בין המינים, שהרי לגבר מותר לשאת את האישה שאיתה בגד באשתו. בסופו של דבר מחקו השופטים את העתירה, אך גם כאן העניין הוא לא בשורה התחתונה.

במשך חודשים ארוכים אילצו שופטי בית המשפט העליון את הנהלת בתי הדין הרבניים לשבת עם ארגוני הנשים ולנסח יחדיו תקנות באשר לדרך הבירור של נושאים מעין אלו. קשה לדמיין אפילו סיטואציה דומה שבה נאלצים אנשי הלשכה המשפטית של המינהל האזרחי לשבת עם ארגון 'רגבים' למשל, ולנסח יחד תקנות משפטיות באשר להוצאת צווי הריסה למבנים ביו"ש.

בסופו של יום העתירה נמחקה, מכיוון שגם האישה איבדה בה עניין וויתרה על ההזדמנות שניתנה לה לשוב ולהעלות את טענותיה בפני בית הדין. לארגוני הנשים כתבו השופטים בהחלטה כי למרות שבמישור הפרוצדורלי הנהלת בתי הדין יישרה קו כמעט עם כל דרישותיהם, פתוחה בפניהם הדרך לשוב ולעתור נגד סמכותם העקרונית של בתי הדין לערוך בירור שכזה.

סוגרים לאט

תחת איומי השבתה, שיתוף פעולה חלקי של פרקליטים וניסיונות הידברות בלתי פוסקים, הוציאה השופטת הילה גרסטל את דו"ח הביקורת המערכתי הראשון על פרקליטות המדינה. גרסטל, שעומדת בראש נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (נבת"ם), בחרה בשום שכל לפתוח את פעילותה בתחום שהוא ביורוקרטי בעיקרו, קל לתיקון, ועם זאת אחד החמורים בהתנהלות מערך התביעה בישראל: הזמן הבלתי נתפס שלוקח לתביעה להודיע לחשוד כי התיק הפלילי נגדו נסגר.

"חייו של חשוד הממתין להכרעה בתיקו מתנהלים בצל עננה כבדה של התיק התלוי ועומד כחרב על צווארו", כתבה גרסטל במבוא לדו"ח. "משהוכרע גורל החקירה באופן שהוחלט על סגירת התיק, מן הראוי לפעול במהירות וביעילות לצורך יידוע החשוד... רק כך יכול האזרח לנשום לרווחה ולשוב לשגרת חייו". נדגיש כי אין מדובר בזמן ההחלטה על העמדה לדין או סגירת התיק - הליך מורכב יותר שבו מבטיחה הנציבות לטפל בשנה הבאה - אלא בפעולה הפשוטה של הודעה לחשוד על סגירת התיק, לאחר שהפרקליט הבכיר שבחן אותו חתם על הכריכה באותיות קידוש לבנה את שמו בצירוף ההוראה "לסגור".

הבדיקה העלתה כי בתיקים רגילים נע זמן יידוע החשוד על סגירת התיק בין חודש ליותר משנה שלמה. העניין חמור במיוחד בתיקים - והם אינם מעטים - שבהם מחליטה הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד חלק מהחשודים. במקרה זה גילתה הנציבה כי הזמן הממוצע של הודעה לחשודים על סגירת התיק עומד על לא פחות משבע מאות ימים, כלומר כשנתיים. במקרה קיצוני אחד, שנוהל על ידי הפרקליטות בחיפה, נדרשו כמעט שש שנים כדי להודיע לחשודים שחבריהם הועמדו לדין כי הוחלט לסגור את התיק נגדם.