מיכל סעדיה לא זוכרת שהיא באמת התבטאה כך; רק לאחר מעשה שִחזרה לה חברתה את שאמרה אחרי שהודיעו לה על נפילת בנה: "יהיה בסדר. לירן עוד יחזור".
"לא רציתי להפנים", מסבירה היום מיכל (53), וחוזרת שבע שנים אחורה, אל מלחמת לבנון השנייה. "בעלי ואני היינו בטיול מאורגן בתאילנד. שמענו שמדי פעם נופלת כאן קטיושה, אבל כתושבי קריית שמונה לְמודי קטיושות לא תיארנו לעצמנו שיתפתח מזה משהו רציני. ובכל זאת, בתוך תוכי התהלכתי כבר קרוב לשבוע ימים בתחושת בטן קשה מאוד. ערב קודם בעלי התיישב על הרצפה לשתות קפה, ואני ראיתי אותו וביקשתי ממנו לקום - 'מה אתה יושב כמו אָבל. אני לא יכולה לראות אותך ככה'. הוא אמר לי להפסיק עם השטויות, אבל אני התעקשתי. ההרגשה הלא טובה שלי הייתה מוחשית".
בנם לירן, ששירת בסיירת 'אגוז' ועמד על סף שחרורו, נהרג ביום חמישי בערב בִּקרב מארוּן א-ראס. בקריית שמונה השמועה כבר נפוצה, כך שלקראת הלילה החלו החברים להתקשר אל מיכל ובעלה לחו"ל לגשש אם שמעו ממנו משהו. בבוקר התקשרו מהשגרירות והורו להם להישאר בחדרם. "הבנו כבר שמשהו קרה, אבל קיווינו שהוא רק פצוע, אפילו פצוע קשה. בעלי יצא מפתח הדלת וצעק לשגרירה, שבאה עם רופאה: 'תגידי לי שהוא פצוע, שהוא קטוע רגליים, קטוע ידיים!' אבל היא אמרה: 'מצטערת, הוא נהרג'".
היו לך תחושות מקדימות, אבל כשזה הגיע התכחשת.
"אי אפשר להשלים עם דבר כזה".
לרחל בן-לוי (64), מדענית, יש הסבר ביולוגי לתופעה: "ההודעה הטראומטית מכניסה אותנו למצוקה, והגוף מתחיל להפריש אדרנלין – הורמון של הלם, מאבק ובריחה. האדרנלין פשוט גורם למוח לנוס למקום אחר".
מיכל: "מאז האסון אנחנו יותר 'פייטרים' ואני מחוברת יותר ויותר למדינה ולמקום הזה. יום העצמאות מחזק לי את התחושה שמה שהנופלים עשו היה נכון, ושהמדינה קיימת בזכותם"
רחל: "מאז שגם לי יש נגיעה בשכול, יום העצמאות נעשה בעבורי יום טעון יותר. זה יום שבנוי על אנשים שלא נמצאים פה. מובן שהשמחה קיימת, אבל כמו כל שמחה – היום היא מורכבת. המדינה קיימת בזכות החיילים שמקריבים את עצמם ובזכות מסירות הנפש של עם ישראל; לאו דווקא בגלל מי שנפל"
לפני שלוש-עשרה שנה גם היא נזקקה לנוס למקום אחר, כשנודע לה על מות בנה החייל יאיר בתאונת דרכים אזרחית, סמוך לביתם שבבני רא"ם. כשהיא מתבקשת לגולל את נסיבות מותו היא פותחת בעובדה שבהתחלה היה בקורס טיס, בהמשך התקבל לסיירת מטכ"ל ובתקופה האחרונה שימש בתפקידים אתגריים ביחידה שפעלה בעומק לבנון. לקראת סיום שירותו, אחרי ימים ארוכים של פעילות צבאית, נסע יאיר מאוחר בלילה לירושלים לבקר את חברתו. "בחמש בבוקר בעלי דיבר אִתו והוא הודיע 'אוטוטו אני בבית'. ולא הגיע. היינו באמצע ההכנות לשבת – אני הכנתי עוגת שוקולד ובעלי הכין שניצלים", היא לא מניחה לפרטים, "והזמן נקף. הגיע שבע בבוקר, שמונה, תשע, ובעלי שאל: 'את לא דואגת? הוא לא עונה לטלפון'. הייתי די רגועה ואמרתי שיכול להיות שהוא פגש חבר, אבל בסביבות עשר כבר התחלנו להתקשר לכולם לשאול איפה הוא. פתאום דפקו בדלת. כאילו היינו מוכנים", היא מטעימה פעמיים את המילה 'כאילו', "אבל כשראיתי את החייל בדלת, שואל אם כאן גר יאיר בן-לוי – חשבתי בלבי: 'יאיר לא בלבנון עכשיו. אין מצב. מה פתאום באים מהצבא?' אני אדם מציאותי, אבל לאורך כל השִבעה ישבתי ודמיינתי איך אני מורידה מהמדרגות את האיש שמסר לנו את ההודעה, ופשוט שולחת אותו חזרה לרכב. אמרתי לעצמי: 'אני אזרוק אותו, ואז לא קרה כלום'".
גיבור בלי הילה
אחרי מות, רחל מתארת שלב אחרי שלב: "יאיר כנראה היה עייף מדי, נרדם לשנייה, ורכבו סטה מהמסלול. בקיצור, משאית שבאה ממול הרגה אותו".
סוגיית ההבדל בין חיילים שנהרגו בלחימה לבין חיילים שנהרגו בתאונות דרכים וכדומה (יש לציין: זהו האחוז הגבוה מבין נופלי צה"ל) עולָה לדיון, ורחל מודה: "תמיד קיים אצלי הצורך להתנצל. אני מודעת לכך. לא קורה ששואלים אותי איך יאיר נפל ואני לא פותחת בעובדה שהוא היה בקורס טיס ובסיירת מטכ"ל. שלא יגידו 'אה, הוא נהרג בתאונה...' – כי מה זה בכלל קרבן של תאונת דרכים? זה לא נחשב.
"למי שנפל בקרב יש הילת גיבורים, והנשארים נאחזים בזה. מכיוון שלא זה מה שקרה אצלנו – אנחנו מחפשים דרכים אחרות להתנחם, ומוצאים אותן. צריך לזכור: אמנם גבורה היא דבר טוב שצריך לחנך אליו את הדור הצעיר, אבל אף אחד לא הולך לקרב ורוצה למות. השאיפה שלנו היא לחיים. לכן מה שאנחנו צריכים להתייחס אליו הוא חיי הנופלים, ולא איך הם הלכו לעולמם – המוות לא בא מתוך בחירה. הבחירה היא להיות חייל קרבי, וכאן אין הבדל; יותר קרבי ממה שיאיר היה אי אפשר להיות", היא חוזרת לנקודה.
לפני כשלוש שנים הוציאה רחל ספר בשם 'אור חדש יאיר' המתעד את התמודדות משפחתה עם השכול. הרעיון הזה מבוטא גם בו, תחת שם הפרק פוקח העיניים "בחייהם ציוו לנו את החיים". "אם אתה רוצה לעזור לי – שְאל אותי מי היה הבן שלי", היא מבקשת. "לא איך הוא נפל. שכול הוא שכול הוא שכול", מקלפת רחל בן-לוי את כותרות העיתונים ומגלה את מציאות היומיום שתחתיהן.
ואכן, למרות המקרים השונים, מהר מאוד מתגלה התדר הזהה ששתיהן משדרות בו. "אִמהות שכולות מבינות זו את זו גם בלי לדבר", מסבירה מיכל, מה שהוכח גם בתגובות שקיבלה רחל על ספרה מהורים נוספים שקראו בו. אולם ערכו של 'אור חדש יאיר' איננו רק בהעלאת הדברים לטובת הורים שכולים; הספר מיועד גם לחֶברה בכללותה. רחל מגדירה אותו 'מורה נבוכים לענייני השכול', ומלמדת בו את הקורא באיזה אופן רצוי לנהוג מול משפחות שכולות. "איננו יכולים להגיד 'הם לא מבינים' ודי – אנחנו חֶברה אחת ועלינו להיות ערֵבים אחד לשני", היא אומרת.
היא ומיכל מבקשות להבהיר שחלקה של תמיכת הסביבה בהשתקמות משפחותיהן היה ועודנו עצום ומשמעותי. "אנחנו ניזונים מהחֶברה, אבל יש גם ביטויים שמקשים עלינו על החיים, או תחושות שפה ושם נאמרים גם משפטים כמו 'טוב, אם רוצים לשבת לצחוק – לא אצל משפחת בן-לוי'".
האמירה הזו שגויה?
רחל מסירה ספק: "הבית שלנו פתוח ושמח, אנחנו מזמינים, אנשים באים. אבל התווית קיימת. כשאני מתפללת בבית הכנסת בחגים, לדוגמה, אני מאוד לא רוצה שיראו שאני בוכה, כי אז יחשבו שאני בוכה כל הזמן".
"גם אנחנו עושים מאמצים לא להיות 'מסומנים'", משתפת מיכל. "הבית שלנו מלא חברים ושמחת חיים. אני לא רוצה שהילדים ירגישו שאצלנו אי אפשר לשמוח".
ובכל זאת, ביטויי השמחה בשתי המשפחות עצורים יותר מאז נפילת הבנים. בתגובה לתהייה לאיזה יום הפך בעבורן יום העצמאות הקרֵב – שתיהן מתארות חגיגות שקטות ומתונות.
הקושי לחגוג נובע מהרושם שנותר בכן מיום הזיכרון, או שמשהו השתנה אצלכן ביחס למדינה עצמה?
"היחס למדינה לא השתנה", שוללת מיכל את הרעיון. "להפך - מאז האסון אנחנו יותר 'פייטרים' ואני מחוברת יותר ויותר למדינה ולמקום הזה. יום העצמאות מחזק לי את התחושה שמה שהנופלים עשו היה נכון, ושהמדינה קיימת בזכותם". עם זאת, מטבע הדברים קיים אצלה מחסום שמקשה עליה לחגוג כמו בעבר.
רחל מציגה את הצד שלה: "מאז שגם לי יש נגיעה בשכול, יום העצמאות נעשה בעבורי יום טעון יותר. זה יום שבנוי על אנשים שלא נמצאים פה. מובן שהשמחה קיימת, אבל כמו כל שמחה – היום היא מורכבת".
את מרגישה חלק ממגש הכסף שעליו מוגשת לנו המדינה?
"המדינה קיימת בזכות החיילים שמקריבים את עצמם ובזכות מסירות הנפש של עם ישראל; לאו דווקא בגלל מי שנפל. בעיניי, החשיבות הייתה בדרך של יאיר, בהתנהגותו ובאישיות שלו".
ובכל זאת, היא מסכימה שהעובדה שבנה נהרג במדים מוסיפה ערך למותו. "אנחנו גאים בו מאוד. אני לא יכולה לומר שזה ממלא אותי גאווה - כי זה ממלא אותי עצב - אבל זה בהחלט מכבד אותנו".
מיכל: "אף אמא לא רוצה שהבן שלה ייהרג, אבל כאחת שגרה על הגבול ויודעת כמה סבל גורם מצב ביטחוני קשה– אני יודעת שמישהו היה צריך להביא את השקט הזה, את הביטחון ואת העצמאות. והפעם זה היה הבן שלי. לפני שלירן עלה לַמבצע, המפקד שלו שאל אותו איך הוא מרגיש והוא ענה: 'אם המדינה זקוקה לי אני הולך לעשות מה שצריך לעשות. ומה שצריך לקרות יקרה'. הוא היה די מפוכח מול האפשרות שאולי לא יחזור, אבל מסר את נפשו ועשה את מה שהאמין בו, כי שכשצריך להילחם נלחמים".
"בשום אופן לא עצרנו את יאיר מלשרת בלבנון", מצטרפת אליה רחל, "כי זה מה שהוחלט לעשות כדי להגן על המדינה. ליאיר היה ברור שהוא יֵלך להתנדב ולתרום במקום הגבוה ביותר שאליו הוא יוכל להגיע – אלו הערכים שאליו הוא חונך בבית. הרבה שנים אחרי שהוא נהרג השגנו שאֵלון שהוא מילא בכניסה לקורס הטיס, וראינו שהוא כתב בו: 'אני לא יודע איך טייס קרב נראה או מתנהג, אבל אם הצבא החליט שאוכל לעמוד בקורס – אני מבחינתי אתן את המקסימום'. זו הייתה המסירות שלו".
לומדים ללכת מחדש
"לפני שלירן עלה לַמבצע, המפקד שלו שאל אותו איך הוא מרגיש והוא ענה: 'אם המדינה זקוקה לי אני הולך לעשות מה שצריך לעשות. ומה שצריך לקרות יקרה'. הוא היה די מפוכח מול האפשרות שאולי לא יחזור, אבל מסר את נפשו ועשה את מה שהאמין בו, כי שכשצריך להילחם נלחמים"
גם לירן גדל בבית של ערכים ונתינה, בית שבו אף הבנות היו קצינות וכולם התנדבו לשנת שירות לפני הצבא. גם בנה הצעיר של מיכל נמצא כעת בשנת שירות, "ואחריה הוא הולך לסיירת שלדג. עם כל הקושי, אני לא יכולה לשבש לו את החיים בגלל מה שקרה".
את ילדיה – שתי הבנות והבן שנשארו אחרי לכתו של לירן הבכור – היא מגדירה 'הקביים שלי'. "תוך חודשיים-שלושה מהאסון", היא חוזרת לימים ההם, "הייתי חייבת לקום על הרגליים כדי לתת להם את ההרגשה שאני שם בשבילם. בזכותם, צעד אחר צעד, הפסקתי להיות מכונסת בעצמי וחזרתי לתפקד. בתי, שהייתה אז בת חמש עשרה, הייתה אומרת לי כל הזמן: 'אמא, בואי לקנות לי בגדים', 'אמא, אני צריכה משהו לטיול השנתי', ופשוט אילצה אותי לקום".
היום, כשהיא כבר כמעט בת עשרים ושתיים, הן משוחחות על העניין ומתברר שלא היה מדובר בסתם בת-עשרה שֶאלו הזוטות עמדו בראשה; "זה היה מכֻוון מאוד. היא הייתה רואה אותנו בוכים ומציעה שנשב במסעדה רק כדי להוציא אותנו, שלא נשקע יותר".
לעומת בנה של מיכל – יאיר היה בן הזקונים של רחל, לאחר שלוש בנות שכבר התגוררו מחוץ לבית בעת האסון. "לי לא היה ההכרח שהיה למיכל – לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים ולהמשיך לעשות את הדברים הטריוויאליים ביותר שיש. ובכל זאת הייתה לי אחריות – כלפי המשפחה, בן הזוג, העבודה – וזה מה שהחזיר אותי לשפיות. הרי לעכל את האסון לוקח שנים".
לרחל אמנם לא היו ילדים קטנים אז, אך עשרה חודשים לאחר נפילת בנה הצעיר "זכינו בנס" – נכד ראשון נולד לה ולבעלה. "הבנו שאמנם בהתחלה המשפחה הצטמצמה, אבל הנה חזרנו לאותו מספר נפשות. החיים החדשים, החיוכים והאהבה שנולדה הם אור ענק. כשקראתי לספר 'אור חדש יאיר'", היא מבארת, "התכוונתי לחצי הכוס המלאה שעליה בחרנו להסתכל. אנחנו צריכים לזכור שגם היום קורים לנו דברים נפלאים".
הבחירה שלכן בחיים הייתה הכרעה חד פעמית, או שזו החלטה יומיומית מחודשת להמשיך לשרוד?
רחל מתנגדת לעצם המונח 'לשרוד'. "אנחנו לא עושים רק את מה שהכרחי לנו כדי להתקיים פיזית; אנחנו מקיימים את עצמנו נפשית - לומדים, מבלים, נוסעים ומטיילים. החיים שלנו מלאים", היא מדגישה.
"בשנתיים-שלוש הראשונות כן מדובר בהישרדות", מעירה מיכל. "לומדים מחדש צעד אחר צעד".
רחל ממשיכה אותה: "כמו תינוק".
"ממש כך. לומדים איך להגיב, איך לחיות, מה לעשות. אחר כך נכנסים לשִגרה וכבר לא קיימת המלחמה היומיומית אם לקום או לא".
מי שלא יודע לא יוכל לנחש
"כשקורה לאדם אסון, או שמחה", מתייחסת מיכל לשאלת הבחירה בחיים, "התגובות שלו לא משתנות; הן רק הופכות להיות קיצוניות יותר – מי שהיה כעסן ועצבני ייעשה כזה באופן מוקצן, ומי שהיה שמח ילמד לחיות עם מה שקרה בשמחה. אני, באופיי, אישה שמחה ופעילה, ולכן הבחירה שלי בחיים היא לא משהו שאני עושה בכל יום מחדש. ודאי שהאסון מלווה אותנו ומעיב עלינו כעננה שחורה, אבל כבר ביום הראשון בעלי ואני אמרנו: 'אנחנו חיים, וחיים טוב', מסתכלים בעיניים של הבן שלנו ויודעים איך הוא היה רוצה שנחיה – לא בעצב ולא במרירות. גם תחקירים, הפגנות ומחאות שהוזמַנו אליהם לא מעניינים אותי, כי הם לא יחזירו לי את הבן שלי. אני לא רוצה להיכנס למקומות שעושים לי מר בנשמה אלא לחיות במקום טוב שבו אני צומחת מהמשבר הזה.
"שמעתי פעם אמירה מהורה שכול: 'אנחנו נכים בנפש, אבל כל אחד מאתנו בוחר לו את אחוזי הנכות שלו'. אנחנו, במודע, בחרנו לחיות", היא מסכמת, ומגדילה לומר: "אני חושבת שאדם שמגיע אלינו הביתה לא יכול לדעת אם אנחנו משפחה שכולה או לא".
"כשהבת שלי פנתה אליי בשבעה ושאלה 'אמא, מה יהיה? איך יֵראו החיים?'", מספרת רחל, "אמרתי לה שבעזרת ה' בעוד עשור השולחן שלנו יהיה מלא נכדים ויהיה נורא שמח. וזה מה שקורה".
מיכל נזכרת בחברתה, אחות שכולה שבאה לבקר אותה: "היא אמרה לי 'תקשיבי טוב טוב: הילדים שלך איבדו אח – אל תיתנו להם לאבד גם הורים', כי בבית שלה ההורים בכו כל היום וגם הילדים לא יכלו לצחוק. הסיפור שלה מהדהד לי".
גם בספרה של רחל, ספר חווייתי-מדעי, מוקדש קטע לסוגיית האחים.
כתבת את הספר למענך, או לתועלת הקוראים?
"הכתיבה עזרה לי", היא מסבירה מה עמד מאחורי הצורך שלה לתעד את הדברים בכתב. "במסגרת השכול המוח עובד שעות נוספות וחושב המון מחשבות. בשלב מסוים שמתי לב שיש דברים שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב, זה התחיל להפריע לי. הדברים האלה שצצים לך כל הזמן הם כמו זבובים שיושבים במוח ואי אפשר להשתחרר מהם. אמרתי לעצמי שצריך ללכת קדימה, והבנתי שברגע שאמלא את הצורך החזק לשמֵר בכך שאעלה את הדברים על הכתב באופן מסודר – אוכל לשכוח מהם".
אף על פי שלא תכננה להוציא את הספר לאור – מכרים שקראו אותו החליטו שהוא ראוי לפרסום. אחרי מלחמת לבנון השנייה סיפר לה הרבצ"ר רונצקי שהוא מרגיש שאין לַמשפחות נקודת אחיזה להתרומם בעזרתה, ודִרבן אותה להשיג מימון להוצאת הספר. בסופו של דבר, מתוך תחושת שליחות, מומן הספר באופן עצמאי ואף הודפס במהדורה שנייה בשל הביקוש.
רחל, מיכל, אין בכן לפעמים כעס?
"היה בי. עבר", משיבה מיכל. ההפתעה מתעוררת כשהיא מתחילה לפרט את מושאי הכעס: "כעסתי על עצמי. הרי לירן התלבט אם להמשיך כמפקד כיתה או לחזור לצוות שלו - איך נתתי לו לחזור ליחידה? למה לא שכנעתי אותו מספיק? כעסתי על המחשבות השליליות שהיו לי, כי אולי מחשבה בוראת מציאות ואני גרמתי לְמה שקרה. כעסתי גם עליו, שלא הקשיב לי, וכעסתי על הצבא ששלח אותו באור יום כשלא הייתה הסכמה בין המפקדים. כל הדברים האלה עברו לי בראש, אבל מהר מאוד הבנתי שרגשות שליליים לא פותרים לי כלום ופיניתי אותם. אין להם מקום אצלי".
ומה כלפי שמיא?
"תראי, בהתחלה היה לי איזשהו כעס - איך אתה לוקח אנשים כל כך צעירים וטובים? השאֵר אותם פה, שיְתקנו את העולם. אבל בעצם זה היה דיאלוג פנימי ששאל למה, מה היה קורה אם הוא לא היה הולך, האם זה היה שווה. אבל זהו", היא חותמת את מסכֶת הקושיות, "כבר אין השאלות האלה".
וגם תשובות אין.
"נכון. הגעתי להשלמה כלשהי – אני מבינה שלא לכול יש תשובות, ושלכל אדם נקצבו יום הלידה ויום המוות".
רחל: "לנו לא היו בכלל טרוניות כלפי הקדוש ברוך הוא. אני אישה מאמינה, אבל זה לא גרם לי להגיד 'עכשיו טוב לו יותר', או שצמח מזה רק טוב. לא, לא טוב שילד הולך. הוא צעיר. הוא צריך לחיות. מה שקרה הוא מהפך של הטבע, אבל אני מקבלת את זה. כנראה כך היה צריך להיות".
על בנה היא אומרת בנימה מפוכחת עד צביטה: "לפעמים גם הצד הנפגע אשם. הבן שלי היה עייף. חבל לי שזה קרה ואני בטוחה שאם הוא היה יודע את התוצאות גם לו היה חבל על החיים, אבל אני לא כועסת עליו. זהו, זה עבר, מה זה יעזור? אני רק אוהבת אותו".
מה מנחם אותך?
"ליאיר היו חיים טובים, וזכרתי להגיד לו הרבה פעמים כמה אנחנו אוהבים אותו. אני חושבת שהענקנו לו כל מה שיכולנו. לא חיכינו שמשהו יקרה אלא ידענו לחיות את ההווה".
מיכל אף היא מוצאת נחמה בכך שבנה הספיק לחיות חיים מלאים, אף אם קצרים. היא ובעלה ציון, כמו גם רחל ויצחק, ממשיכים בדרכו של הבן שנפל ותורמים הלאה. מיכל עצמה מפעילה את 'יד לבנים' בקריית שמונה וזוכה לסיפוק כשהורים שכולים ותיקים שלא יצאו מביתם במשך שנים מצטרפים פתאום לסדנה או להרצאה. "עושה לי טוב לדעת שמהמקום שלי אני יכולה גם לעזור לאחרים".
"לנו יש עוד דבר שמנחם אותנו", מוסיפה רחל, "יאיר אהב מאוד לטייל, וגם אנחנו מודדים את הארץ ברגלינו. הטבע נותן לנו הרבה מאוד נחמה. כבר בהתחלה הייתי מסתכלת על העצְמות של הטבע – על הסלעים, על המצוקים האימתניים – ומבינה כמה אנחנו כלום. קטנים וחולפים. בעלי ואני היינו יושבים שעות בחוף הים, וזה היה מנחם אותנו. לא מדובר בחורבן של כל העולם; בסופו של דבר הטבע ממשיך להתקיים".
הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"