המאבק על עצמאותנו נמשך

תוצאות הבחירות האחרונות מתפרשות גם כניצחון המחנה שמבין את ההכרח במאבק בלתי פוסק לעצמאותנו על האסכולה הרוטנת "הלנצח תאכל חרב"

תגיות: בשבע 640
עמיאל אונגר , ג' באייר תשע"ה

המאבק על עצמאותנו נמשך-ערוץ 7
גם אז האמריקנים לא הביעו תמיכה. הכרזת המדינה
ארכיון המדינה

במעבר מהשבוע שחל בו יום השואה לשבוע של יום העצמאות, נתקלתי בפרדוקס. אי אפשר לעבור את יום השואה בלי לשמוע אין ספור פעמים את הביטוי "ניצולי השואה הולכים ומתמעטים". אבל בהגיענו ליום העצמאות, הביטוי "אנשי דור תש"ח הולכים ופוחתים" לא נשמע בתדירות דומה. מדובר בבני אותו דור, לעתים אפילו באותם אנשים עצמם.

אולי ההבדל בהתייחסות נעוץ בעובדה שהשואה הייתה אירוע כה בלתי נתפס, עד שאנו זקוקים לעדים שחוו את נוראותיה על בשרם. מלחמת עצמאות נחשבת לדבר שכיח יותר בתולדות העמים, בין אם מדובר במאבק בשלטון זר או במרד נגד שלטון פנימי עריץ נוסח יום הבסטיליה בצרפת.

בפינה לשיפוטכם אציע הסבר אלטרנטיבי. על פי הסקרים האחרונים, רוב הציבור מאמין שתיתכן חלילה שואה נוספת. ההערכה הפסימית הזאת מושפעת מהאנטישמיות הגוברת, וממה שגרוע מכך - האדישות כלפיה. תארו לכם למשל נשיא אמריקני שהיה מגיע להסכם גרעיני עם שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, תוך שהוא מתעלם מדיכוי השחורים במדינה. בימים אלו הנשיא אובמה ומזכיר המדינה שלו קרי מתחבקים ומדברים בהכנעה עם בכירי משטר שאינו מסתיר את כוונותיו להשמדת מדינת ישראל, ואף מעניקים לו פרוזדור לפצצה גרעינית. בכל זאת, עדיף לציבור ללכת עם התחושה שלעולם לא עוד, או לקבל כפשוטם את דברי הנואמים הממלכתיים ביום השואה המרגיעים אותנו שהיום יש לנו את צה"ל ואנחנו מסוגלים להיאבק גם אם נישאר לבד.

לעומת השואה, המלחמה על עצמאותנו הולכת ונמשכת. תש"ח זה כאן, ותש"ח יהיה כאן גם להבא. כאשר מתעוררים ויכוחים חריפים בינינו ובין האמריקנים, ממהרים אצלנו לשלוף את אזהרתו של ממשל הנשיא הארי טרומן בתש"ח לבל נכריז על עצמאותנו, ולהזכיר כמה טוב שבן גוריון לא שמע בקולו. כל דור ממשיך להיאבק על קיומה העצמאי של מדינת ישראל, בתנאים שונים ובזירות שונות. מוטב לנסח את הדברים כמאבק מתמשך על עצמאותנו מאשר להשתמש בביטויים טכניים וסטריליים כגון כיסוח דשא כמשל לטיפול בטרור.

אינני בטוח שהדבר מנחם, אבל ישראל איננה יחידה בסירה הזאת, ואפשר להסתכל לדוגמה על המאבק המתמשך לעצמאותן של מדינות מזרח אירופה. כאשר קרסה ברית המועצות, והמדינות שהיו חלק מהגוש הקומוניסטי זכו לעצמאות ואף התקבלו לברית נאטו, הן סברו שהגיעו לקץ ההיסטוריה. כעת, כאשר המערב שקוע בתרדמת, בספקות עצומים ובכמיהה נואשת לחיי שעה שלווים, ההיסטוריה חוזרת. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מדיר מנוחה ממנהיגי מזרח אירופה, שחוששים שמא הם הבאים בתור במאמציו להחזיר עטרה ליושנה. ההסתמכות על נאטו ועל ארצות הברית כבר אינה משמשת ערובה בטוחה.

אפשר להגיד שהבחירות האחרונות סימנו גם סיבוב נוסף בהתמודדות בין המשלימים עם מציאות המאבק המתמשך לעצמאות ישראל, ובין האסכולה הרוטנת "הלנצח תאכל חרב". ברור שמצבנו הביטחוני לא יכול לשמש תירוץ למחדלים בתחומים אחרים, אבל הוא כן מכתיב התנהלות שונה מזו של שאר מדינות ה‑OECD, התנהלות שאינה יכולה לספק את כל דרישותיה של סתיו שפיר.

הקרב על משרד הדתות

כולם בטוחים שלאחר עוד סיבוב של כיפופי ידיים תורכב אותה ממשלה שהייתה אמורה לקום לפני ההארכה של שבועיים נוספים שהעניק הנשיא ריבלין לנתניהו. בכל זאת, אם אקורד הסיום של הרכבת הממשלה תהיה המחלוקת סביב תיק הדתות, מדובר במאבק ראוי ומשמעותי יותר מהמאבק על תיק החוץ. בנכונותו למסור את תיק הדתות לשליטתה הבלעדית של ש"ס חשף הליכוד שהוא, כמו מפלגת העבודה, מחזיק בדעה שמשרד הדתות מעניין רק את הדוסים. ואם כך, מה רע אם הוא יגיע לשליטה בלעדית של ש"ס?

אילו היה מדובר בשנת 1984, הפעם האחרונה שהתנהל קרב רציני על המשרד בין הציונות הדתית לש"ס, ייתכן שהתובנה הזאת הייתה במקומה. במפד"ל של אז עדיין החזיקו רבים בתפיסה שתפקיד המפלגה הוא להגן על האינטרסים הסקטוריאליים של הציבור הציוני-דתי. המפד"ל ניצחה אז במאבק, ד"ר יוסף בורג נותר במשרד הדתות, והרומן בין ש"ס למשרד הפנים החל כאשר מנהיגה הרב יצחק פרץ התמנה לתפקיד.

היום הבית היהודי נאבק על משרד הדתות פחות למען צורכי הציבור שלו ויותר לטובת הציבור הכללי. השאלה שעומדת על הפרק היא מי יעניק שירותי דת שיהיו נגישים ורצויים לכלל אזרחי מדינת ישראל, ולאו דווקא לציבור דתי מובהק. מי יבטיח שיותר ישראלים יתחתנו בחופה וקידושין ולא ינדדו לקפריסין או יוותרו לחלוטין על מסגרת הנישואין.

בתקופת מערכת הבחירות הליכוד יודע להפגין את אהדתו לדת כאשר הוא פונה לציבור המסורתי והציוני-דתי, לא לחרדי. משום מה הוא לא סבור שכדאי לו להעניק את הטיפול בנושאים הללו למי שמסוגל לטפח ולהרחיב את אותו מאגר מצביעים פוטנציאלי.  

שגם כחלון יוותר

הניצחון בבג"ץ חוק החרם, המאפשר לשר האוצר להטיל סנקציות על מי שקורא לחרם על מדינת ישראל או על חלק מתושביה, היה ניצחון בנקודות. הפה שדחה את תביעתם של ארגון עדאללה ואחרים, הוא גם הפה שפסל את סמכות המחוקק להטיל תשלום נזיקין על המחרימים גם מבלי שיוכח גובה הנזק בפועל. הוויתור החלקי של בג"ץ חיזק את סמכותו להטיל ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת.

העובדה הזאת מחייבת הקפדה יתרה על מה שמסתמן בינתיים כהישג הגדול של המשא ומתן הקואליציוני - הטלת משמעת קואליציונית בהצבעה על חוקים שמטרתם לגלגל אחורה את המהפכה החוקתית של אהרון ברק.

הפרשן חנן קריסטל כבר מייעד למשה כחלון את תפקיד היורש של לבני ולפיד כמגן שלטון החוק. כחלון קיבל נדוניה מכובדת תמורת כניסתו לממשלה, כולל תיקים וסמכויות שיאפשרו לו לפרוע את השטר למצביעיו. הוא לא הבטיח לבוחריו להגן על האימפריאליזם השיפוטי, ולכן בסוגיה הזאת הוא מתבקש לוותר לשאר מרכיבי הקואליציה.