דורות שזוכרים

זהו.  הוא הגיע. היום שחשבנו שאולי השנה לא. שאולי השנה כבר נזכה לרקוד אותו, לשיר אותו, לשמוח עם השבים מהעולם הבא.

אך הנה אנחנו, בהר הרצל. אלפי אנשים עולים איתנו אל ההר, חלקם מסוגרים, מכינים עצמם לטקס, למעמד, לזכרון. חלקם עולים בצחוק, חיים  את הכאן.. ואנחנו, לא כאן ולא שם.

בצעדים של טייס אוטומטי אנחנו ניגשים אל החלקה, נצמדים לחלקות הימניות בהר עד שמגיעים אל חלקת הרוגי ששת הימים. הקבר העמוס במבקרים מסמל לנו שהנה, הגענו.

דוד שלי אבנר שמעון גץ ז"ל,  אחיו של אבא שלי ז"ל, נהרג בגיל 20 ממש בסמוך לשער שכם, שעות ספורות לפני הפריצה הגדולה אל העיר העתיקה.

אבנר היה מאורס לבחורה אהובה ואוהבת בשם אימי, שציפתה בחרדת אימים לשובו.

במכתב ששלח אבנר להוריו, הרב והרבנית גץ ז"ל ,כתב "אבא, אני הולך להלחם במקום שמאוד תשמח שאני נלחם עליו".

את בשורת האיוב על מותו של אבנר, קיבלו בני המשפחה לאחר שכבר חזרו מרבית הלוחמים מן המושב בו גרו.  סבא, שקרע את בגדיו אמר " אוי לי ואשרי. אוי לי שכך עולל לי, ואשרי שבני נהרג על שחרור  ירושלים ".

אחרי שנים נהרג גם אבא שלי, ספק פיגוע, ספק תאונה. המשפחה הוסיפה משקל של שכול וכאב לקיים.

מסביב לקבר של אבנר עמדו אחיו, דודים שלי. ילדיהם עם בני/בנות זוגם, בני דודים שלי  וילדיהם של בני דודים שלי כמו גם ילדי.

המעמד המרגש הזה, של דור שלישי שמגיע בכל שנה לפקוד את הקבר, חלקם כבר חיילים, מצדיעים בשעת הצפירה, אומרים קדיש, נוכחים. כולם כאיש אחד. המראה הזה גורם לי לצעוק מבפנים, "אבנר, תסתכל! לא הלכת! אתה פה, בתוכנו, דורות אחריך". בשעה שקברים לידינו ריקים, דור שהלך, איננו, כאן עומדים דורות שזוכרים.

אני מביטה סביב אל בעלי הכומתות והנה, את כולם הם זוכרים. את יוסף ודוד, את אברהם מהשורה השניה, את מאיר, שזו כבר השנה השלישית שקברו נותר יתום מקרוב, הדור הזה, מגיע לבוש מדים ומסתובב בין הקברים עם דפים , בהם כתוב שם הקבר שעליהם לפקוד, וסיפורו. הם מחפשים בעיניים זכר למשפחות של ההרוג, שואלים, משתפים, נרגשים.

ספרו לי על עוד עם כזה, עם ששולח רבבות לוחמים לפקוד קבר. להניח זר. להצדיע.

אז שם, בהר הרצל, ישבתי וכתבתי את הדברים הבאים, לכבוד הדור הזה, ילדי, בני דודי , וילדיהם, שהגיעו היום לפקוד את הקבר של אבנר, כבכל שנה. גם השנה

"הדור הזה , שלא הכיר את דור הלוחמים בששת הימים.
הדור הזה מניח זר פרחים על הקברים.
הדור הזה, שאת כאב השכול למד מינקותו את חלב אימו,
צמחו והפכו לגברים וגברות.
הדור הזה, עומד עכשיו איתן ומצדיע לאלה שאינם עוד פה.
וכאילו שכן, הם בוכים וכואבים את החיים שאינם כאילו הכירו אותו את הדוד שנהרג.
הם כואבים את האין ואת החוסר והריק
הם חשים את עוצמת מה שיכול היה להיות.
הם בוכים על שלא הספיקו להכיר. את העוצמות, הצחוק והאישיות המיוחדת.
הם בוכים את כאב הסבים והסבתות, מביטים בהם כיצד הם נקרעים על אובדן הילדות המשותפת. שנגדעה באימים והם ניגשים ומחבקים ועוטפים.
והלב מתרחב לראות את אותם הנערים, את דור ההמשך רוכן על הקברים.     
את הדור שכבר גדול בגיל מזה שנח שם בקבר.
איזו דור של ענקים, זה דור מלא אהבה וחכמה. זה דור שיש בו רגישות מופלאה.
זה דור שיודע מתי מרימים ראש ומתי משפילים. כן, כאן לזכר הנופלים".

מעוניינות לשתף? לבקש שאעלה נושאים שונים בטור? כתבו לי lax7lax@gmail.com או בפייסבוק