תוכנית הגמר של מאסטר שף עונת ה‑VIP, הפריים-טיים הנוצץ של ערוץ 2. המתח בשיאו. המנחה מיכל אנסקי מכריזה בדרמטיות על הזוכה במקום השלישי והמכובד: איה קרמרמן.
השופטים מוחאים כפיים וקרמרמן הנרגשת נושאת דברי סיכום מהלב: "אני בעיקר רוצה להגיד תודה לבעלי אהובי, שבשבילו אני מבשלת, ולהשם יתברך שהוא באמת, עם כל הקשיים ועם כל הנפילות ועם כל המתחים - לא עזב אותי לרגע". קרמרמן נושמת עמוקות ואז קוראת בקול: "ה' אחד ושמו אחד". הקהל מריע בהתלהבות.
"ידעתי שאבא בגן עדן"
היא פותחת לי את הדלת אל ביתה הנאה ברמת השרון, עם חיוך על הפנים. סלון הבית בצבע לבן אופנתי, לא מסגיר את העובדה שמדובר במשפחה ברוכת ילדים. היא מובילה אותי לחצר הבית רחב הידיים. השמש מלטפת בקרניה את עצי הנוי הירוקים וציפור קטנה מתעופפת מעלינו בחופשיות. אנחנו מתיישבות לשיחה פתוחה. לאיה קרמרמן אין גינונים של כוכבת. מי שהייתה בצעירותה לסמל של עולם הזוהר והדוגמנות, עברה מהפך דרמטי. היא עוטה לראשה מטפחת ולבושה בבגדים צנועים, "ה' יתברך" נוכח רבות בשטף דיבורה הקולח.
את חייה החלה בעיר ללא הפסקה לפני 38 שנים, "במשפחה מאוד מלוכדת וחמה". היא בתם של רחל קרמרמן-מרידור, פעילת ליכוד, ויוסף קרמרמן ז"ל, איש תנועת החירות, אשר שימש כחבר כנסת במשך שלוש קדנציות ונפטר באופן פתאומי מדום לב בהיותה בת חמש. קרמרמן היא גם נכדתו של מפקד האצ"ל והשר לשעבר יעקב מרידור ז"ל. היא גדלה והתחנכה בבית בעל השקפת עולם פוליטית ברורה, "אבל גם מאוד חילוני".
מותו הפתאומי של אביה היווה אבן דרך בחייה ועיצב את השקפת עולמה. "לצערי אני לא זוכרת הרבה מאבא. את הבוקר שאמא שלי נשכבה במיטה שלנו ובישרה לאחותי ולי 'אבא מת', לא אשכח כל ימיי. זו הייתה רעידת אדמה בשבילי. הנשימה נעתקה מפי, כפשוטו. אבל יחד עם זה, אז התעורר אצלי לראשונה ניצוץ של אמונה. כבר אז, כילדה קטנה, המחשבה שאבא שלי מת והוא לא קיים יותר, הייתה איומה ונוראה בשבילי. לא קיבלתי את זה. לא הסתדר לי שמה שנשאר ממנו זה רק אפר וזיכרונות. ידעתי בתוכי שאבא בגן עדן. הבנתי לבד שמוות זה לא רק חידלון אלא מוכרח להיות משהו מעבר, איזו משמעות והמשכיות לאדם שנפטר מהעולם".
לא מזמן שוחחה עם חברה קרובה על חיים ומוות, ונדהמה מקביעתה הנחרצת שאין חיים לאחר המוות. "ממש התפלאתי ממה שאמרה. שאלתי אותה: 'את באמת מאמינה שכשאדם מת הוא נגמר וזהו, מתפוגג?'. זה חסר היגיון מבחינתי. שנים הרגשתי את אבא שלי לצדי. אומרים שיש ידיעה שהיא מעל האמונה. אצלי זו ההכרה שאבא שלי קיים, נוכח. אני זוכרת בבירור את המחשבות שהיו לי על זה בתור ילדה קטנה, ואת האמונה הבסיסית הזאת בתוכי".
קרמרמן למדה בבית ספר חדש לאמנויות שנפתח בתל אביב. "הייתה שם אווירה משפחתית. התחלתי לרקוד בלט קלאסי, ופתאום היה לי משהו מלא חיות ושמחה בחיים". בסיום כיתה ט' נסעה ללימודי בלט קלאסי בבית ספר מקצועי בעל מוניטין בארצות הברית. מוריה חזו לה עתיד מזהיר בתחום. "נסעתי לצפון קרוליינה עם חברה טובה שלי. הייתי רחוקה מהבית והיו המון געגועים ובכי, אבל רציתי להצליח בזה והשקעתי את כל כולי באימונים".
באמצע השנה האחרונה ללימודיה נאלצה קרמרמן לעבור ניתוח מורכב בברך, מה שהוביל להחלטתה הנחושה להפסיק את לימודי הריקוד ולשוב ארצה. "יומיים אחרי הניתוח הזמנתי לעצמי כרטיס טיסה ועזבתי את הלימודים בלי לומר שלום לחצי מהחברים".
בגלל שלא יכולת להמשיך לרקוד?
"לא, כי פתאום יצא לי להביט מהצד על עולם ה'נשגב' הזה של האמנות, ולראות שבנות הורגות את עצמן ומשלמות מחיר בריאותי עצום למען הדבר הקדוש הזה. עם הניתוח הזה ה' יתברך למעשה הציל אותי. הוא אמר לי 'איה, תעצרי הכול ותחזרי הביתה', למרות שאז עוד לא הייתי מודעת לזה. העולם התחרותי הזה הפך בעיניי ממאוד נשגב למאוד עצוב. החלטתי שזה עולם מכוער ולא היה לי שווה להמשיך שם עוד רגע אחד של הרס עצמי. ברוך ה' שהיו לי את הכוחות הפנימיים לעצור ככה את הכול. תוך יומיים, כשאני על קביים, ארזתי הכול ועפתי משם".
עם שובה ארצה החלה בקריירת דוגמנות מצליחה בסוכנות הדוגמנות לוק. אז גם הכירה את זיו לנגר, מי שלימים יהפוך לבעלה. "בגיל 18 ה' יתברך שמע לתחנוניי ושלח לי את בעלי". לאחר ארבע שנים יחד, נישאו כדת וכדין. "התחלתי לדגמן בארץ ובעולם. היום כשאני מסתכלת על תמונה של ילדה בת 17 שמדגמנת כשהיא חצי לבושה, אני כולי מזדעזעת מהמחשבה שאני הייתי הילדה הזאת. זה מחריד אותי. לא מקובל עליי הניצול הזה. בלתי אפשרי להשתמש ככה בילדות".
אבל כבר לא היית ילדה.
"גיל 18 זה אולי לא הגיל הכי צעיר שמתחילים לדגמן בו, וחשבתי לעצמי אז שאני בן אדם בוגר, אבל זה מה שהכרתי. כשאני רואה היום בנות 12 שמתחפשות לבנות 18, זה מחריד בעיניי. בזמנו זה היה נראה לי הכי טבעי. הגוף שלי ברשותי וזכותי לעשות מה שאני רוצה, ללכת איך שאני רוצה ואף אחד לא יגיד לי שום דבר על זה - ככה גדלתי. היום אני רואה את הילדות האלה וכואב לי. הן רק ילדות וזה מה שהן צריכות להיות, ילדות. אין לי ספק שחלק גדול מהחזרה בתשובה שלי נבע מהרצון לא לגדל את הילדים שלי לתוך המקום הזה".
מתנות של חזרה בתשובה
באותן שנים הקדישה קרמרמן את זמנה למקצוע הדוגמנות, אך את עיקר פרסומה קיבלה מכיכובה כמנחה בתוכנית 'ערב טוב עם גיא פינס'. כמנחת טלוויזיה, הסתובבה בשלל השקות ואירועים נוצצים בארץ ובעולם. "זו הייתה בשבילי התפתחות, כי דוגמנות זה נראה משהו מאוד זוהר אבל הדוגמנית היא לא באמת ראש הפירמידה, על אף שרואים את הפרצוף שלה מרוח בכל מקום. מעליה יש עשרים אנשים שמחליטים עליה והיא רק עומדת ומחייכת. בתור מנחה בטלוויזיה הפה שלך פתוח, אנשים מקשיבים לך, אז זו הייתה בשבילי הרגשה מאוד נעימה". יחד עם הצלחתה המקצועית, החל מנקר בה הספק לגבי דרך החיים הרצויה. אולם חזרתה בתשובה הגיעה עוד שנים מאוחר יותר. "אני מאמינה שתמיד הייתה בי נקודת אמונה, רק שלקח לי זמן לעשות את הקישור בין אמונה ובין ההבנה שלה' יתברך יש דרישות מאיתנו".
עם לידת בנה הבכור בשלה החלטתה לחזור בתשובה, תהליך שהיה משותף לה ולבעלה זיו. "אילי הכניס את ה' יתברך לחיים שלנו. בלידה שלו חל המפנה הרציני. זה היה חסד גדול. ה' ממש נגלה אלינו. הרגשתי כאילו ה' אמר לי 'הגיע הרגע. תתעוררי'. הייתי בת 27 כשזה קרה. לקח לנו הרבה זמן עד שהתחלנו לדבר על זה בינינו, אבל לאט לאט הנשמה התעוררה והדברים התחילו לזרום. דברים התחילו אצלנו בצורה מאוד טבעית", היא מספרת.
"זיו ואני חזרנו ממש יד ביד. אלו רחמיו של הקב"ה. התחלנו לשמור שבת וכשרות, ובעלי התחיל ללכת לבית כנסת, ללכת לשיעורים. אני כל יום מודה לה' ששנינו בסיפור הזה. יש לי חברות שעברו עם הבעלים שלהן קשיים גדולים בתשובה, מאבקי כוחות והמון צער. ה' חסך את זה מאיתנו. הוא שלח לנו כל הזמן חיזוקים שהיינו צריכים, סימנים שאנחנו בדרך הנכונה ואת הכוחות שהיינו צריכים כדי לעבור את זה".
לקרמרמן חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. משפחה גדולה משלה היא בשבילה חלום שהתגשם. "תמיד רציתי משפחה גדולה, הרבה ילדים. כשזיו ואני החלטנו להתחתן אמרתי שאני רוצה חמישה ילדים, ובחסדים גדולים זכינו לכך. אני אמא טוטלית ומסורה. נכון שלהיות הורה זה לא דבר פשוט, אבל זו מתנה ענקית".
חינוך ילדים בעידן המודרני, היא אומרת, הוא אתגר לא קטן. "אני מאמינה שחזרנו בתשובה קודם כול למען חינוך הילדים. לא מבינה איך אפשר לחנך ילדים בלי האמונה והמצוות. בכלל, התשובה היא עולם ומלואו. אני תמיד אומרת שלא חזרתי בתשובה כדי לזכות בעולם הבא אלא בשביל העולם הזה, כי כל המתנות שאני מקבלת בזכות התשובה הן כבר כאן, בעולם הזה. אני מרוויחה אינסוף - משפחה, זוגיות, כיבוד הורים, תחושת השלמות והכרת הטוב למשהו שהוא יותר גדול ממני. אני מודה על כל השפע הזה".
ציונות של אברהם אבינו
ילדיה לומדים בבית הספר 'חורב' ברעננה, המיועד בעיקר לבעלי תשובה ממשפחות צרפתיות ואנגלו-סקסיות. "מדובר בבית ספר עד כיתה ח' ומשם המסלול הישיר הוא לישיבות שחורות".
הילדים שלך לא מחונכים לציונות ואהבת הארץ?
"הציונות זה משהו שהוא סמיך כמו הדם שלי. אני באה מבית מאד ציוני. ואצלנו חוגגים את יום העצמאות בריש גלי. אי אפשר לצאת מהבית שלי לא ציונים. אבל הציונות באה מההבטחה של ה' יתברך לאברהם אבינו, ולא מהרצל שמבחינתו יכולתי לגור גם באוגנדה. השורש הוא אחר".
הגדרתם לעצמכם לאיזה זרם דתי אתם שייכים?
"בעלי תשובה באים לתהליך נטולים מהכול. הם באים לתשובה נקיים ומבינים שהם מנחילים לעצמם זהות פנימית וחיצונית חדשה. דווקא בגלל זה יש לנו מתנה, לקבל את הטוב והיפה מכל אחד מהזרמים. האחיזה הציונית שלי היא על פי דרכה של הציונות הדתית, עבודת ה' והחיבור הנשמתי שלנו לה' יתברך הם על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב, הרב אדלשטיין, הרב של רמת השרון, הוא רב ליטאי ואני לא אזוז מטר בלעדיו, ואנחנו מתפללים במניין של חב"ד. בעיניי זה סוג של גאולה", היא אומרת בחיוך. "יש כאלה שטוענים שבעלי תשובה צריכים להגדיר את עצמם, אבל אני גאה להכיל את הטוב מכולם. לפעמים זה מאוד מבלבל את הילדים, זה גם לחלוטין מורכב, אבל הקבלה הזאת מכל שבטי ישראל היא נהדרת בעיניי. החוזרים בתשובה בתקופה של הרב אורי זוהר ואפילו יובל ונועה דיין היו לבד. הם חתכו ובחרו צד חד וברור. היום אנחנו בתקופת משיח. לאן שאנחנו לא נסתכל, אם זה תל אביב, רמת השרון או רעננה, בכל מקום שהוא כביכול מעוז החילוניות יש שיעורי תורה וקהילות של חוזרים בתשובה. הם ברחו, אבל אנחנו לעומת זאת לא צריכים לברוח. יש לנו תמיכה, שיעורים והכוונה איך להיות יותר מדויקים עם עצמנו", היא מסבירה.
בהרצאות הרבות שקרמרמן מעבירה ברחבי הארץ היא פוגשת נשים דתיות מבית, צעירות ומבוגרות, ומשוחחת עמן על התשובה בכלל ועל ענייני צניעות בפרט. "עניין הצניעות בוער בי, כי לא יכולתי להיות יותר ההפך מזה. לצערי, אני פוגשת נשים צעירות שקשה להן לשים כיסוי ראש, לשמור על אורך חצאית או להתחזק באמונה".
לך היה קל לכסות את הראש?
"אני חושבת שזכיתי ללמוד על בשרי את עניין הצניעות וכיסוי הראש. זו אחת המתנות הכי טובות שקיבלתי בחיי. אילי, הבן שלי, היה בן שלוש וחצי כשהוא הלך לגן דתי. יום אחד הוא אמר לי: 'אמא, אני חושב שאת צריכה לשים כיסוי ראש, כי ככה אימהות צדיקות צריכות להיות. זה ישמח את ה' וגם אותי'. זה ריגש אותי כל כך. יום אחרי כן שמתי כיסוי ראש". היה זה בתחילת תהליך התשובה, והבעל זיו התקשה עדיין לקבל את המראה החדש. לאחר התייעצות, הורידה קרמרמן את הכיסוי. "רק מדי פעם שמתי, בעיקר בשבתות. כמה קדושה יש בזה. זה היה תהליך משפחתי מרגש שעברנו יחד".
ולמה בחרת דווקא במטפחות?
"השיער שלי היה מרוח בקמפיינים בכל העולם, והתיקון הפרטי שלי היה לכסות אותו כמו שצריך. הלכתית כל השיער צריך להיות מכוסה, ועם ההלכה אין לי מה להתווכח, הרי עמדתי בהר סיני ואמרתי 'נעשה ונשמע'. גם לשים פאה זה אולי נכון הלכתית, אבל התפיסה שלי היא שגם מקילומטר צריך שידעו שאני אישה נשואה", היא אומרת ומוסיפה: "אגב, אני חייבת לציין שגם היום עדיין חשוב לי איך אני נראית בעיניי ובעיני בעלי, אבל זה לא נקבע על פי תכתיבים של אופנה. היום זה נובע ממקום הרבה יותר נקי ועמוק".
בלי חסויות ל'טיב טעם'
אל עונת ה- VIPשל תוכנית הריאליטי 'מאסטר שף', ששודרה בחודשים האחרונים, הגיעה קרמרמן כמעט במקרה. בסיומה העפילה למקום השלישי. "מההפקה של התוכנית פנו לעדן הראל, חברה קרובה ואהובה שלי, וממש לא התחשק לה לעשות את זה לבד. היא ביקשה ממני להצטרף אליה לתוכנית וככה הכול התגלגל. היו לי המון התלבטויות אם בכלל ללכת על זה".
אז למה החלטת בכל זאת להצטרף?
"רק קידוש השם. להראות שאפשר לאכול כשר וטוב. וחוץ מזה, זה חלק מהתיקון שלי להופיע בטלוויזיה צנועה ולהיות שמחה עם זה. צניעות זה גם בהלך הרוח, בצורת הדיבור, בענווה". קרמרמן התייעצה עם רבה של רמת השרון, הרב אדלשטיין. הרב נתן את ברכתו וקרמרמן נתנה להפקה אור ירוק, הכול כמובן בהתאם לתנאים ברורים שהוכתבו על ידה מראש. "נתתי להם רשימה של תנאים בענייני כשרות, כלים, תנור משלי ושלא יהיו חסויות של דברים לא כשרים. לא יכולתי להסכים למצב שמצלמים אותי ויש למטה באנר של 'טיב טעם', למשל".
קרמרמן הצטרפה לסט הצילומים שהתקיים, אגב, כבר לפני שנתיים. במשך עשרה ימים אינטנסיביים ומתישים נערכו הצילומים לתוכנית. "זו הייתה חוויה לא פשוטה בשבילי. פעם ראשונה שחזרתי במלוא הכוח לעולם שעזבתי, והייתי צריכה להתמודד איתו ממקום אחר לגמרי. לא היה לי את הפרצוף הזה של פעם שיכול להגן עליי. הגעתי נטולת מסכות, וזה גרם לחוויה להיות מאוד אינטנסיבית ורגשית. ימי הצילומים היו ארוכים ונמשכו 16‑17 שעות ביום, וכל זה כשיש לי תינוקת יונקת בת שנה וילדים בבית, שלא רגילים שאני נעלמת להם ככה".
היו לך רגעי שבר?
"אחד? המון. היו רגעים שרק רציתי לקום וללכת הביתה. נלחמתי שם בשיניים, לא רציתי להתבזות וה' נתן לי פייט. לקחתי את זה מאוד רוחני".
נשמע קצת מוזר להתייחס למדיה הזאת כאל משהו רוחני.
"נכון, אבל המדיה הזאת הייתה רק כלי. הייתי מועמדת להדחה פעם אחר פעם, ורציתי רק לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה. הייתי דבוקה לה' כמו ילד שמחזיק בסינר של אמא שלו. לא הפסקתי להתפלל ולהתבודד שם. זו הייתה בשבילי חוויה עוצמתית".
למרות שהוכיחה בתוכנית יכולות קולינריות מרשימות למדי, קרמרמן מעידה כי לא באה מבית ששם דגש על אוכל. "גדלתי בבית נטול כל יוזמה קולינרית. כשאמרתי 'אמא, אני רעבה' היא הייתה עונה 'יש גבינה ועגבנייה במקרר'. לא היו בבית סירים וריח של בישולים. גדלנו על נקניקיות וצ'יפס קפואים ותעשייתיים".
קרמרמן בחרה לנהוג אחרת עם ילדיה שלה. "כאמא אני מאמינה שאוכל הוא סממן ביתי. אני מאמינה שהמטבח הוא הלב והנשמה של הבית. אני אוהבת לבשל. הבישול והאוכל הם מבחינתי כלי רוחני, חברתי-משפחתי וגם פיזי. להיות אמונה על גידול נכון ובריא של כל כך הרבה נפשות זו אחריות כבדה, ואני לוקחת את זה ברצינות גדולה. אני משקיעה המון זמן למען תזונה נכונה של הילדים שלי. זה מאוד בוער בי. אני חושבת שאנשים שצועקים על צבעי מאכל ותוספי מזון מיותרים הם כבר לא בגדר חתרנים. תזונה נכונה זה עניין רציני".
אז לא נמצא ממתקים בארונות המטבח שלך?
"ביסלי, תפוצ'יפס, קולה? בשום אופן. אין אצלי אוכל תעשייתי. אין פה מוצר שאני לא יודעת לבטא את המרכיבים שלו".
והילדים משלימים עם זה?
"כל התעשייה הזאת בנויה על ההתמכרות של הבנאדם. הטעמים נוצרים כדי שתרצה אותם שוב, ואין שום סיבה בעולם להעמיד את הילדים שלי בפני הפיתויים האלה. הדברים האלה לא נכנסים אליי הביתה", היא מבהירה. "אבל אני לא מנחיתה את זה ככה סתם על הילדים. אני מדברת איתם, מסבירה להם. הם מקבלים מגוון פירות, אני אופה להם, דואגת לקינוחים טעימים. ככה אני יודעת מה נכנס פנימה. אם הם ילכו ליום הולדת ויהיו ממתקים הם יאכלו, אבל ביומיום שלהם זה לא קיים".
לסיום אני מבקשת לברר האם קריאתה בתוכנית הגמר "ה' אחד" הייתה אמירה ספונטנית או מתוכננת מראש, וקרמרמן משיבה בכנות כי "עם יותר משלושים אחוזי רייטינג שהיו לתוכנית, רציתי להביע את מה שהרגשתי כלפי ה' יתברך. זה לא היה מתוכנן מראש, לגמרי לא, אבל אחרי כל מה שעברתי, הרגשתי שמגיע לה' יתברך את הכרת הטוב הזאת בגדול".
rivki@besheva.co.il
החל מהשבוע הבא יפורסם ב'בשבע' מדור אוכל חדש מאת איה קרמרמן