רחש של כיסאות וצעדים מילא את אולם בית המדרש, כשיושבי החלק האחורי התקדמו אל השורות הקדמיות. לחישות מפה לאוזן בישרו שהרב ליכטנשטיין עומד לדבר פוליטיקה.
שיחות פוליטיות של רבני ישיבת הר עציון היו נדירות, ובדרך כלל ליוו אירועים מדיניים היסטוריים. השיחה הזאת, אם אני זוכר נכון, נערכה על רקע התכנסותה של ועידת מדריד בימי ממשלת שמיר. הפוטנציאל של הסכם שלום תמורת שטחים נראה אופנתי מתמיד, והרב ליכטנשטיין ראה לנכון להתייחס לנושא. הוא לא הביע תמיכה גורפת בנסיגה. זאת לא הייתה דרכו. הוא ניסח את דבריו בזהירות, רמז לחיוב שבהסכם מדיני אך בעיקר הדגיש את אהבת הארץ. "אם ניאלץ לצאת משטחי ארץ, לא נעשה זאת בשמחה אלא בכאב", אמר שוב ושוב במהלך השיחה.
חלפו יומיים, והנה פתק על התרמוסטט – לוח המודעות הבלתי רשמי של בית המדרש: הרב יעקב מדן, אז עדיין ר"מ מן המניין, עומד להעביר שיחת תגובה באודיטוריום הישיבה. ביום ג' באחת עשרה בלילה התמלא האולם הגדול עד אפס מקום. בעוד מקומות העמידה מסביב הולכים ונתפסים, ניתח הרב מדן בחדות את המצב הפוליטי מנקודת מבט ימנית. "הרב ליכטנשטיין אמר שאם ניאלץ לסגת נעשה זאת בכאב", אמר ואז הרים את קולו בתיאטרליות, "בסדר, אבל למה בכלל שנחשוב לסגת?!"
אין לי מושג בכמה ישיבות מרשה לעצמו ר"מ להתעמת עם דבריו של ראש הישיבה מול התלמידים. אין לי מושג בכמה ישיבות שורה רוח של פלורליזם מחשבתי שמאפשרת את המחלוקת הפומבית הזאת. אני גם לא יודע בכמה ישיבות בוחר ראש הישיבה המבוקר את הר"מ המבקר לשמש כראש ישיבה לצדו וכממשיך דרכו. אבל הסיפור הקטן והאופייני הזה נצרב בי לאורך כמחצית היובל, כדוגמה ומופת לדרך שבה עולם התורה והעולם בכלל אמורים להתנהל.
ירושה רוחנית
גם בלי להיות תלמידו המובהק של הרב אהרן ליכטנשטיין, קשה היה לא להתפעם מדמותו, מאישיותו, מלמדנותו, מהליכותיו. קשה לשכוח את צעידתו המהירה והחסכונית בזמן בבית המדרש או בדרך לכיתה, כשהוא נושא בידיו הררי ספרים שצעירים ממנו היו מתקשים לסחוב; את דיבורו השקט ורווי הפאוזות והיגויו המעט קשה להבנה, שתמיד הטיל עלינו אימה מסוימת דווקא משום שמעולם לא הרים את הקול; את רמת הלימוד הגבוהה; ומעל הכול – את צניעותו ורמתו הרוחנית והעדר הפומפוזיות שלו ואת התנהלותו ועמדותיו המדויקות בענייני חינוך, קיום מצוות והיחס לשררה ולמעמד הרבנים. אגב, כל התכונות האלו הקנו לו בעיניי אמינות כמעט מוחלטת גם בשלב מאוחר יותר, כשתחקר את הרב מוטי אלון במסגרת פורום תקנה.
אבל רבים וטובים ומקורבים כבר הספידו את הרב, ולכן אני מבקש להתמקד במפעל חייו. אל ישיבת הר עציון הגעתי בעקבות המלצה של אחי, תלמיד הישיבה באותם ימים. לא נעים לומר אבל לפני שהתקבלתי ל'גוש' – כל הידע שלי על הישיבה הסתכם בשני ראשי ישיבה שמאלנים, אוכל טוב ובריכות עם דגי זהב. עד היום ישנם כאלה בציונות הדתית שמכירים את הישיבה בעיקר דרך שלושת המאפיינים החשובים האלה. רק מאוחר יותר גיליתי מקום שהוא סוג של אידיאל: מופת של פתיחות מחשבתית, שילוב של השכלה כללית והשכלה תורנית, התייחסות אל תלמידים צעירים כאל אנשים בוגרים, רף גבוה של לימוד ונועם הליכות של המלמדים. וכל זאת בניצוחם ההרמוני של ראשי הישיבה, הרב ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, שני הפכים מכל בחינה שהיא למעט, מסתבר, התכונות החשובות.
שום דבר אינו מושלם בעולם האנושי, ובמהלך השנים זכתה הישיבה ללא מעט ביקורות והתנגדויות. לא כולם מתלהבים מההוויה הגושניקית, מהנוכחות הבולטת של השכלתנות והאקדמיה, מהאליטיזם ומהנוי החיצוני. ועדיין, שני ראשי הישיבה המנוחים השאירו אחריהם מפעל חיים אדיר ויוצא דופן, תלמידים רבים שהפכו לראשי ישיבה ומחנכים, ועולם תורני חי, תוסס וגם – סליחה על המילה הגסה – תרבותי. אנשים גדולים נמדדים לא רק באישיותם, אלא גם בדרך שבה הם מקרינים על סביבתם ועל ממשיכי דרכם.
ותכתוב ותשחק
יש משהו משונה בחשיפה ליצירת אמנות אוטוביוגרפית, או בעלת סממנים אוטוביוגרפיים, כשאתה מיודד עם היוצר ומכיר את הביוגרפיה. חוויית החשיפה היא שונה, הידע המוקדם אחר, וגם כך אתה לא בדיוק המבקר האובייקטיבי הממוצע. לא מכבר כתבתי כאן על ספרה של חיותה דויטש, שבמהלך קריאתו לא הפסקתי לחשוב על הילדות התל אביבית שלה, שלי ושל גיבורת הספר. חוויה אישית דומה אך שונה עברתי במהלך צפייה בהצגת היחיד של שהרה בלאו – 'ותכתוב'.
הדמות שמגלמת בלאו במחזה – דמותה שלה – כותבת ספר על יעל וסיסרא, ובתוך כך יוצרת הקבלה בין חייה האישיים ובין הפרשנות שלה לסיפור התנ"כי. זהו מחזה נשי על התבגרות, אהבה, שברון לב ונקמה, והקשר בין כל אלו לכתיבה. עמנואלה עמיחי ביימה הצגה יפה ונוגעת, חושפנית בלי לפרוץ גבולות, וגם רחוקה מהמיזנתרופיה והקיצוניות שמאפיינות את עלילות ספריה הראשונים של בלאו. 'ותכתוב' היא שהרה נטו, מצחיקה ועצובה וקומוניקטיבית ומעוררת אהדה, והאמת – גם שחקנית בכלל לא רעה.