אני חושבת שמגיל 12 התחלתי להשתתף בהפגנות. ולא, לא הייתי איזו חיה פוליטית (זה התפתח קצת מאוחר יותר). סתם ילדת "בני עקיבא" רגילה.
זה התחיל בהפגנה נגד המיסיון בעיר ילדותי רחובות, ובסעודה שלישית של כל הסניף בשוק במחאה על חילול שבת. אני זוכרת הפגנות למען שחרורם של אסירי ציון אנטולי שרנסקי ואידה נודל מהכלא הרוסי, הפגנה נגד פתיחת קולנוע "היכל" בפתח תקווה בשבתות וכמובן אינספור הפגנות של הימין בכיכר מלכי-ישראל/רבין, שנמשכו לאורך השנים.
כנראה שהמחאות שלנו, לא כל כך הועילו, או שהועילו כל כך שמישהו חשב ששווה לחזור עליהן שוב ושוב, כי מילדה מפגינה בכיכר מצאתי את עצמי עדיין באותה כיכר (ששינתה את שמה והותירה בלבי צלקת), כאמא עם תינוק במנשא ואחר כך אחד במנשא ואחד בעגלה ומאוחר יותר עם ילדים שנושאים בעצמם שלטים. ומה היה המשותף לכל ההפגנות האלה? בכולם הרגשתי כמו במחנה "בני עקיבא".
תמיד הקטע המרכזי של הדוברים, הסוקרים וכן, גם שלנו, הנערים הדתיים הנלהבים, היה להוכיח שהיו בהפגנה גם חילונים! שאנחנו לא לבד במה שאנחנו בעדו ובמה שאנחנו נגדו. אבל לא נעים לומר, רוב הזמן היינו לבד. לא ממש לבד, כי הפגנה היתה תמיד הזדמנות לפגוש את כל החברה' משבט "עצמאות" מכל רחבי מדינת ישראל, את בני הדודים שגרו במרחק כמה ערים מאתנו, את החברות מהשרות-הלאומי, את החברים שהלכו לישיבת הסדר אחרת. מסיבת חבריא ב' המונית ומלאת ערכים, בלי ציניות בכלל.
אך השבוע, לראשונה בחיי, הרגשתי אחרת לגמרי בהפגנה. הסתכלתי שמאלה וימינה והבנתי שהפעם הסיפור הוא אחר. לראשונה, השתתפתי בהפגנה עם כל עם-ישראל. כן, אני יודעת שלא כולם היו שם. היו צריכים להיות יותר, אבל הנוכחות היתה בעיניי מרשימה ומרגשת. כשהסתכלתי סביבי, הרגשתי בפשטות כאילו אני מהלכת לי ברחוב רגיל אי-שם במדינת ישראל. נכון, אולי רחוב בקרית-גת או באופקים כי באמת היו שם יחסית די הרבה מבני העדה האתיופית, אבל הם ממש לא היו לבד. היו גם צעירים תל-אביביים ("אחריי – למנהיגות צעירה" היה כתוב להם על החולצה. לא יודעת על איזו מנהיגות מדובר אבל התרגשתי) וגם מבוגרים מתל-אביב רבתי, כמה דתיים (לא מספיק בשביל ש"חוק דתיים שלובים" באמת יוכל לפעול כמו שצריך), נשים, גברים, צעירים, מבוגרים.
כולם היו שם עם דגלי ישראל ויחד שרנו "התקווה" באמצע הרחוב בתל-אביב. והיה בחוויה הזו משהו פשוט אחר. ומה שהיה עוד יותר "אחר" היתה העובדה שכל המפגינים האלה, בעצם לא באו לבקש לעצמם דבר.
הם לא התלוננו על יוקר המחיה ולא דרשו הוזלה של שום דבר, הם לא דרשו דיור ולא מחו על פיטורים. הם לא באו להילחם על ביתם, לא נגד בג"ץ ולא בעד מפלגה. הם פשוט עמדו וזעקו כאב ועלבון. המילה שהכי חזרה על עצמה היתה "די". די לאלימות, די לגזענות, די לאפליה. בהפגנה הזו הם לא ביקשו דבר כי אם להיות שייכים.
הצטערתי שלא פגשתי יותר חברים שלי, כשהלכנו שם על איילון דרום. הצטערתי שלא ראיתי יותר חברי כנסת מהצד הימני של המפה, יותר חולצות תנועה של "בני עקיבא", "עזרא" ו"אריאל" או בכלל יותר כיפות ומטפחות. כי רק כשצועדים כך, עם אנשים שהם לא רק חברי ילדותך ושכניך מהיום ומפעם, ומבקשים מעצמינו וממי שקובע את הכללים במדינה שלנו לבנות חברה צודקת יותר במובן הפשוט של המילה, מבינים כמה למרות כל האתגרים, הקשיים והברורים הלא פשוטים שעוד יש לנו לעשות, כולנו כאן יחד בסיפור הזה שנקרא החברה הישראלית. חוויה אחרת לגמרי. נסו את זה פעם.
נ.ב.
פרשתי מהמעמד אחרי שעתיים וחצי של הליכה. לא הגעתי עם המפגינים לכיכר ולא ראיתי כיצד, לאחר שעות ארוכות של הפגנה שקטה ומתונה הסיפור הפך להתפרעות. אכן חבל שזה מה שיזכרו ממעמד מכובד, נוגע ללב ומלא כנות שכזה.