ד"ר איתן אורקבי, מומחה למחאות אזרחיות ואיש אוניברסיטת אריאל, התייחס ביומן ערוץ 7 לסערת המחאה האלימה בכיכר רבין, מחאה שלטעמו עשויה להוביל גם לתוצאות חיוביות עבור החברה בישראל בכלל ועבור יוצאי אתיופיה בפרט.
בראשית הדברים מודה ד"ר אורקבי כי לא ניתן היה לשער מבעוד מועד שהמחאה תתפרץ באופן שכזה, בעיקר בשל אופיין של מחאות בני העדה בעבר. "הניסיון מלמד שהאתיופים או ילדיהם מקיימים מחאות באופן קבוע אחת לכמה שנים ועושים זאת בצורה מנומסת, כשהם לגמרי לבד ולא רבים כל כך. לכן אם היו שואלים אותי איך תיראה ההפגנה הייתי מעריך שהיא תהיה שקטה, קטנה ומנומסת".
עם זאת הוא מזכיר כי לנוכח ההפגנה הסוערת שהתקיימה יום קודם לכן בירושלים ניתן היה לשער שהפעם התקשורת תיתן בולטות מיוחדת לאירוע, תסקר אותו באופן משמעותי כפי שאכן אירע, בין השאר על מנת לבחון אם התגרה שהייתה יום קודם לכן בירושלים תחזור על עצמה ואולי אף תתעצם עד לכדי התנגשות משמעותית עם המשטרה.
לדבריו, החל מאתמול יש לזכור שלרפורטואר המחאה של יוצאי אתיופיה מצטרפת גם המחאה האלימה.
על המניעים שהובילו למחאה הוא מתאר את תחושות הדור הצעיר של בני העדה, תחושות לפיהן הם אינם מוכנים עוד לסבול את המצב הנוכחי, תחושה ש"אין לנו את התקווה החבויה שהייתה להורים שלנו, שאם ישמרו על ציות ואם נראה שאנחנו משתלבים ומתגייסים ואם נהיה שותפים לאתוס הציוני ולערכים של החברה הישראלית המצב ישתנה. לדור הצעיר אין כוח לכך. הוא רוצה שינויים מיידיים".
באשר לסיכוייה של המחאה להוביל לשינוי המיוחל אומר ד"ר אורקבי כי הדבר יכול להוביל לשתי תוצאות הפוכות – או ליצור עוינות או להוביל ליחס חיובי למפגינים ולדרישתם, ולהערכתו האופציה השנייה היא הרלוונטית במקרה זה.
אורקבי נשאל אם השוני בתפיסת בני הדור הצעיר לעומת המבוגרים נובע בין השאר גם מתחושה שלהם, כמי ששירת בצבא ובמג"ב ותרם מגיעות זכויות, בעוד הדור הקודם חש צורך להודות על עצם הבאתו ארצה ומשום כך הסתפק במחאות מנומסות. ד"ר אורקבי מצדיק לחלוטין את הטענה וקובע כי אווירת ה'תגידו תודה שהבאנו אתכם מבקתות הקש והתבן אל לב המודרנה' מלווה גם השיח סביב הצעדים שיש לבצע על מנת לתמוך בבני הקהילה ולסייע להם.
לדבריו הנימה המלווה את השיח המשקם הזה היא שמדובר באוכלוסיה הזקוקה לשיקום ולשינוי ממצבה העכשווי ולהתאימה לחברה המודרנית מערבית, ובכך יש כמעט חזרה על מאפייני קליטתם של בני עדות המזרח בשנות החמישים.
את קליטתם בישראל של בני העדה האתיופית מגדיר ד"ר אורקבי כטרגדיה. "זו קהילה חלשה שאינה מתריסה נגד החברה הישראלית, ששאיפתה היא להשתלב אל תוך הזרם המרכזי. הם באים נקיי כפיים עם אהבה קמאית אמיתית למדינה וערכיה, הם ציונים אוהבי ארץ והמסורת, ודווקא הם נתקלים באטימות הקשה ביותר".
לדברים הללו מוסיף ומעיר כי קיים חשש רב שגורמי שמאל רדיקאלי ואנ רכיסטים ישתלבו בהנהגת המחאות הללו, כפי שנטען שהיה אתמול בכיכר רבין. לדבריו במקומות בהם החברה הישראלית אינה מכניסה את עצמה ומטפלת במצוקות נוצר ואקום שאליו נכנסים גורמים מסוג זה.
לנוכח דבריו ולפיהם דווקא אוכלוסיה שקטה מסורתית וציונית זוכה ליחס אטום נשאל ד"ר אורקבי אם עובדה זו לצד עובדת קליטתם המהירה יותר של יוצאי חבר העמים שידעו להפעיל כוחנות בדרישותיהם לקליטה ראויה יותר, מעידה על כך שישראל מבינה שפה אלימה. ד"ר אורקבי מציין כי נראה שאכן יש משהו בטענה זו ועם זאת הוא מזכיר שיוצאי חבר העמים הגיעו לישראל במספר רב הרבה יותר ובאופן מלוכד, מתוך תחושת כוח ויכולת מהירה של התאגדות, גם פוליטית, שהפכה אותם ללשון מאזניים בחברה הישראלית. בגישה שכזו היו יכולים אז להציב דרישות נחרצות באשר למסע ההיקלטות שלהם בישראל לצד המשך השמירה על מסגרות תרבותיות אוטונומיות שכללו – תיאטרון, ספרות, מוקדי שיווק, עיתונות, פוליטיקה ועוד.
ומה לגבי צבע העור? האם גם לו יש חלק ביצירת ההבדל ביחס לעולי אתיופיה לעומת עולים אחרים, כפי שטוענים וטענו אתמול המוחים בכיכר? גם כאן ד"ר אורקבי אינו עושה הנחות לחברה הישראלית. "החברה הישראלית בנויה על מסד אירופאי. תפיסות העולם שלה אירופאיות והמנטאליות האירופאיות אומרת שהשחור הוא אחר ושונה, וזה משחק תפקיד מסויים", הוא אומר ומזכיר כי יש עדיין בחברה הישראלית מי שמפקפקים ביהדותם של בני העדה וגם העובדה הזו מחזקת את תחושתם הקשה.
עוד נשאל ד"ר אורקבי אם גם הוא, כמו גורמים בתקשורת הישראלית, מוצאים קשר בין המחאה בישראל למחאת השחורים בארה"ב. לדבריו "עצם השאלה מוכיחה שיש קשר. מהרגע שזה עולה לדיון נוצר הקשר והאנלוגיה. אני לא יודע אם זה במתכוון, אבל תמיד פעילים חברתיים ומארגני הפגנות מחפשים להישען על סמלים קיימים. היחס להתפרעויות השחורים בארה"ב נותן מבט גם על מה שקורה אצלנו. כרגע זה נועד יותר לצורכי תעמולה אצל קבוצות בהפגנה או אצל פרשנים שרוצים לייבא את ההילה הזו של מאבק הירואי של האדם השחור בארה"ב, אבל אלו שני מאבקים שונים".
ומה לגבי העתיד? ד"ר אורקבי מתקשה לשער לאן מובילים הדברים בהמשך, אם כי מדבריו עולה גם נימה אופטימית של התפכחות ושינוי. "אין יכולת להגיד לאן זה הולך, אבל אחד מתפקידיה של מחאה ציבורית הוא להציב מראה מול החברה, מראה שיכולה לשקף כמה דברים. לפעמים אנחנו נבהלים מהמראה שנגלה לעינינו, אבל הדבר גם מראה איך הדברים יכולים להתפרק אם לא נטפל בהם כעת, זה משקף את עוצמת המשבר בחברה".
"השינוי הגדול שאירע אתמול הוא הפנייה לאלימות. זו התפנית הגדולה שתביא את החברה הישראלית להתבייש בעצמה. רבים מתביישים לזהות את עצמם עם המדכאים. הדבר מאלץ לנקוט עמדה אם אני עם הממסד או עם הנאבקים. דווקא משום שהאירוע מריח כקונפליקט חברתי הוא עשוי לבשר שינוי חיובי", אומר ד"ר אורקבי ומציין כי בארה"ב התחולל שינוי מהרגע בו הבינה הקהילה השחורה שיש בה די כוח לחולל שינוי. כך להערכתו יכול להתרחש גם בישראל, כאשר צעירי העדה האתיופית יבינו את הכוח הטמון בידיהם, כוח רב מכפי ששיערו וביכולתו להוביל לתזוזה. "כשמבינים את האלמנט הזה זה משנה תודעות פוליטיות ומוביל לשינויים חיוביים".