יהורם גאון, יליד ירושלים, הוא אחד הזמרים הישראליים המצליחים והאהובים, זוכה פרס ישראל על תרומתו לזמר העברי.
גאון בחר לכתוב על הדיבר העשירי "לא תחמוד" שנחשב לדיבר הכי מאתגר, עד כמעט בלתי אפשרי, בחיי היום יום. הדיבר העשירי לדבריו, הוא ה"פח הנצחי". ההתמודדות מול הצו "לא תחמוד", מזכירה לאדם את הקטנות מול הבורא ומעמידה אותו על מקומו.
המאמר המלא של יהורם גאון:
עשרת הדיברות – קובץ החוקים המופלא שנתנה התורה היהודית לאנושות. הנכס המשמעותי ביותר של "ישראל עם קדושים" שניתן לעם כדי להפכו לבן אנוש מוסרי, שומר מצוות. הנכס המשמעותי ביותר שמקנה דרכי התנהגות הולמים, שבין אדם למקום, ויותר מכך: בין אדם לחברו.
כל עשרת הציוויים, למעט הוראה אחת – "לא תחמוד" עליה אדבר בהמשך – הם בר ביצוע. סימני דרך מוארים לדרכו ולרצונו של המאמין בימי חלדו.
בעשרת הדיברות חוקים המבדילים את בן האדם מן החיה, התוחמים והמכוונים את חייו באור אנושי מוסרי וסוציאלי. חוקים הבאים למנוע בכוחה של מצווה את הנאמר בספר קהלת (פרק ג, פסוק יט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל". כי בניגוד לבהמה, האדם מקיים הדיברות נושא באחריות על מעשיו. "ומותר האדם" – מקיים הדיברות כלשונן, "מן הבהמה", לא "אין", אלא יש ויש! כשהאדם ממלא את חייו וקונה חכמה, חי על פי דרכי התנהגות הולמות, אזי לא "הכל הבל". מעלת יתרונו מן הבהמה ישְנה, ואינה "אין".
לפי הסדר, מורות ומצוות לנו הדיברות:
הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – הכרזה על ה' כאלוקים יחידי ובלעדי, הבאה כציווי מתוך החלטה פנימית ושכנוע פנימי בייחודו של הא-ל. כיהודי מאמין, אין לך קל מן הציווי הזה.
הדיבר השני הוא המשכו של הדיבר הראשון: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – האיסור להאמין באל אחר. אצל היהודי המאמין, גם הדיבר הזה ימצא אוזן קשבת והכנעה מרצון ומתוך מודעות.
הדיבר השלישי: "לא תִשא את שם ה' אלוקיך לַשָוְא" – לא תזכיר את שם ה' לצורך שבועת שקר או כברכה לבטלה. דיבר נוסף להאדרת כבודו של הא-ל היחיד שאין בלתו ושאסור להזכירו לריק. דיבר שגם אם לא היה כתוב, היה מבוצע על ידי המאמין כמובן מאליו וכהמשך ישיר לשתי הדיברות הראשונות.
הדיבר הרביעי: "זכור את יום השבת לקדשו" – שמירת יום השבת, שהינו יום מיוחד משאר הימים. חוק סוציאלי מן הדרגה העליונה, לצורך מנוחת האדם ועבודת הא-ל. דיבר שהמאמין ממלאו בחדווה.
הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – שמירה על כיבוד כבודם של ההורים. זהו הדיבר היחיד שנושא בחובו גמול ישיר – "למען יאריכון ימיך". גם דיבר זה יאומץ אל לב היהודי המאמין. מה גם שמתן שכרו בצדו – הוא מאריך חיים על פני האדמה.
אחר כך מגיעים השישי, השביעי, השמיני והתשיעי ברציפות:
"לא תרצח" – האיסור לקחת את חייו של אדם אחר.
"לא תנאף" – האיסור לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין.
"לא תגנֹב" – האיסור לגנוב דבר השייך לאדם אחר.
"לא תענה ברֵעך עד שקר" – האיסור לתת עדות שקר.
פשוט שדברים אלו ברי ביצוע. המאמין יכול ורוצה לקיימם.
והנה הגענו אל הפח הטמון בשנינות אלוקית:
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ – וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". האיסור הוא "לחשוק" במשהו השייך לאדם אחר. זהו חטא לא של עשיה או אי עשייה. לא של אי כיבוד הורים בצורה פאסיבית, ולא של לקיחת דבר אחר בגניבה אקטיבית, אלא חטא של מחשבה בלבד. כאן, גם המאמין הגדול עלול למצוא עצמו בצרה. כי בעוד גניבה, רצח, שמירת השבת והאמונה בייחודו של הא-ל נעשים מתוך החלטה ומתוך מודעות שכלית ונפשית, הנה בא דיבר ה"לא תחמוד" שמכניס את המאמין למגננה כל חייו, מהרגע שהוא עומד על דעתו.
איך אפשר לא לחמוד? הרי זה לא בידינו, זה לא במודע. זה לא בהחלטה, זה הרי קורה מעצמו. הנה, ראיתי דבר יפה ואהבתי אותו עד למאוד, מתוך רגש ספונטני נטול שליטה אני חוטא וכבר אני בעמדת התנצלות כלפי שמיא.
גם כמאמין שמאוד רוצה לעמוד בכל אחת מן הדיברות, שהן לי "צו אלוקי", לא פחות, על "לא תחמוד" פשוט אין לי שליטה. זה קורה לפני שחשבתי בכלל. זה קורה מאליו. זו פעולת חושים שבה המוח אינו שותף. מתי הוא כן משתתף, המוח? בצער הגדול אחרי שחמדתי. אבל אז זה כבר מאוחר, כי באין משים לב כבר חטאתי.
אז לשם מה בא הדיבר שאינו בר ביצוע? הרי אני כל כך רוצה לקיים את הכל, אז מדוע אל תוך קובץ החוקים המופלא והחשוב ביותר הכניס הא-ל בסוף הרשימה ציווי שאין לי שליטה עליו? לאיסור "לא תחמוד" יש מקום של כבוד דווקא בנכס המשמעותי של עם ישראל – עשרת הדברות.
לא בכדי הוא זה שסוגר את הרשימה: הדיבר העשירי שם את היהודי המאמין במצב נחות ומתגונן. מהרגע בו הוא עומד על דעתו, הוא לעולם לא יוכל להתגאות או להתנאות בכך שהוא מקיים את המצוות כהלכתן ועל אחת כמה וכמה את עשרת הדיברות. תמיד ימצֵא לו ה"לא תחמוד" הזה כמו "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (ספר בראשית, פרק ד, פסוק ז) להזכירו כל העת את היותו בן תמותה, את היותו בלתי מושלם.
הדיבר "לא תחמוד" כופה על בן האנוש המאמין מן כפיפות קומה, מן התנצלות מתמדת בפני בורא העולם. מן קַטנות כלפי מרומים, שאפילו שנבראנו בצלמו, אל לנו להתנשא בשל כך.
בכל זאת, יש בנו משהו אנושי חסר שליטה. מן אין-אונים שמחסר מאיתנו מעט מכדי שנהיה דומים לו לגמרי. נכון, כתוב "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ספר בראשית, פרק ט, פסוק ו), אבל "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (ספר תהלים, פרק ח, פסוקים ה-ו). אנו דומים, אבל מעט חסרים.