שלחו את אלי למותו

אלמנתו של אלי כהן מספרת במלאת 50 לעלייתו לגרדום הסורי על תחושותיה היום ואז: "זה היה אלי אחר. מלאך המוות הסתובב בבית".

שמעון כהן - ערוץ 7 , ט"ז באייר תשע"ה

שלחו את אלי למותו    -ערוץ 7
אלי כהן הי"ד
לע''מ - אוסף התצלומים הלאומי

היום (שלישי), ט"ז באייר, מלאו חמישים שנה להעלאתו של המרגל הישראלי אלי כהן לגרדום הסורי.

בשיחה שקיימנו ביומן ערוץ 7 ביקשנו מאלמנתו, נדיה, לספר על תחושותיה בימים אלה ובימים ההם, הימים שקדמו להוצאתו להורג.

נדיה כהן נשאלה בתחילה אם היא סבורה שדמותו עודה חקוקה וצרובה בתודעה הישראלית. לדבריה התחושה היא שבני גילה ואף צעירים ממנה אכן זוכרים את דמותו ומעבירים את סיפור חייו ומותו לילדיהם, אך באשר לנכדיהם היא סבורה שהדברים אינם ממשיכים ועוברים הלאה.

את נכדיהם של בני הדור שלה היא פוגשת כאשר הם מתבקשים לכתוב עבודת חקר בבתי הספר על דמותו של גיבור כלשהו ואז היא פוגשת אותם, מספרת להם ויחד נוצר הקשר המיוחד עם הדור הבא. "זה מרתק אותם ושנינו יוצאים בתחושה טובה, נוגעים, מלטפים ומזילים דמעה יחד".

עוד נשאלה כהן מתי היה הרגע בו חשה שמשהו לא בסדר ומשימתו של בעלה הולכת ומשתבשת. לדבריה היה זה כחודש לפני נסיעתו האחרונה. "הרגשתי שזה לא אלי, זה לא התפקוד שלו, זו לא אותה שמחת חיים שלו. הוא הלך למוסד וחזר אלי אחר. אף אחד לא יכול היה לעזור לו. הייתה תחושה של אבל בבית. כאילו מלאך המוות הסתובב בין הקירות".

נדיה מוסיפה ומספרת על תקופה קשה בה היא עצמה נמצאת לפני לידת בנם ומתמודדת עם התחושות הקשות ואף את ברית המילה קיימו מתוך תחושה קשה. "הברית הייתה ללא שמחה. אלי הבין שהוא הולך לידי הסורים. הרגשנו שקורה משהו לא טוב".

"הוא ידע שהוא הולך למות", היא אומרת שוב ומספרת: "הוא ליטף וחיבק את הילדים. זו הייתה פרידה מהם, פרידה מהמשפחה. זו לא הייתה תחושה, אלא משהו שנמשך הרבה ימים. זה מצב שלא יימחק ממני ולא ממראה העיניים שלי".

"הייתי במצב לא טוב מבחינה נפשית וגופנית. סחבתי גידול ילדים לבד בלי לספר, בלי לבכות ובלי יכולת לשתף", היא מספרת ומציינת שידעה היכן בעלה נמצא ומה אופי פעילותו החל מאמצע התקופה שבה פעל בסוריה, אך נמנעה מלזעוק גם כשראה את מצבו הקשה. "אם הייתי זועקת הייתי מזיקה לקיום שלי, לקיום של הילדים ולקיום שלו. אמרתי שרק נס יציל אותו".

"הוא רצה בשירות הזה. לא הכריחו אותו, והוא כנראה קיבל את הדין. הוא היה בידיים לא טובות של מפקדים", אומרת כהן הממהרת להדגיש כי "היום המוסד השתנה ושינה את הגישה. היום מחבקים שם ותומכים".

לדברים אלה היא מוסיפה אצבע מאשימה ישירה כלפי הנהגת המוסד של הימים ההם, ובפרט כלפי ראש המוסד מאיר עמית, סגנו יוסק'ה יריב ושמעון סומך. "שלושתם הובילו את אלי אל הגרדום ואותנו השאירו שלא נשכח את החיים האלה, והחיים לא היו קלים. עד היום".

נדיה מספרת כי רק אתמול נפגשה עם ראש המוסד, תמיר פרדו, אותו היא מגדירה כאיש טוב לב שהלוואי והוא היה מפקדו של בעלה המנוח. לדבריה המערכת כיום משתדלת להביא אותה ואת המשפחה למסקנות אחרות סביב מותו של בעלה והטעויות שנעשו בהפעלתו והיא מצידה מבינה אותם ואת מאמציהם הללו. "אני מבינה אותם. זו מערכת מאוד מורכבת ומסוכנת. ידיו של כל פעיל שם נתונות באש".

כשהיא ממשיכה בדברים מכוונת נדיה כהן אצבע אל נקודת הטעות הטראגית מכולן, "כשאלי היה פה לא היה צריך לשלוח אותו", היא אומרת, אך מוסיפה בזהירות: "אם הוא היה מתנגד.. את זה נשמור כבר בבטן. אני מכירה את הדמויות". כהן נשמעת כמי שלא רוצה לסיים את המשפט בהאשמה לפיה המערכת הייתה מכריחה את בעלה לצאת למשימה האחרונה גם אם היה מתנגד לכך.

ובחזרה אל תחושותיה בימים אלה, כהן מספרת על תחושת נחמה מסוימת בקיומה של המדינה ובחוסנו של העם. "הרבה בחורים הלכו למען המדינה הזו, הרבה תרמו ובזכותם המדינה קיימת. אנחנו אוהבים את העם, כמו שאלי אהב אותו. אין לנו ארץ אחרת", היא אומרת וחותמת במילים: "לחיי העם הזה".