אני יודעת, יום העצמאות היה ממש, ממש מזמן. או ככה לפחות זה מרגיש. אבל ברוח פסח שני, חג ההזדמנויות השניות, גם אני רוצה להשתתף בפרויקט "החוויה הישראלית" החביב, ולספר לכם שני סיפורים קטנים שאיחרו את הדדליין. ממילא אקטואליה זה לא הצד החזק של הטור הזה. אולי בשבוע הבא אני אכתוב משהו על פורים.
קושיה בפקק
פקק תנועה. אין ספק שמדובר באחת החוויות הישראליות האולטימטיביות. בפסח מצאנו את עצמנו בפקק כזה על שפת ים המלח, כשמסביב חברינו לצרה יוצאים לחלץ עצמות ולעשות סלפים אל מול המים התכולים. חבורת ילדים חמודה הסתובבה וחילקה עוגת כשל"פ לעוברים ושבים, או בעצם לתקועים ולממתינים, והרוויחה ברכות וחיוכים לרוב. יחסית לפקק, היה אפילו כיף.
אבל האמת היא שרציתי לספר דווקא על פקק אחר לגמרי, בכביש הקריות בואכה צפונה. את כביש הקריות בהחלט לא הייתי מכניסה לרשימת עשרת הכבישים החינניים בארץ. מימינך מפעלים עשנים, משמאלך מבני תעשייה מתקלפים וקניון דהוי או שניים. שלא נדבר על זיהום האוויר. שם מצאנו את עצמנו, אני ובעלי, באחד הנופשונים שאנחנו מנסים לחטוף מעת לעת.
התנועה זחלה לאיטה, ובעלי החליט לנצל את הזמן ולנסות לפתור קושיה שהציקה לו בדף היומי. הוא צלצל למספר טלפון מיוחד, מעין ער"ן ללומדי הדף, והציג בפני הרב שמעבר לקו את השאלה. בתוך חלל הרכב שלנו, בלב סביבה שכל כולה חולין וחומריות אפרורית, החלו לעוף סברות ואוקימתות. מה אומר רבי יהודה בר עילאי בסוגיה? דברי חכמים התמזגו עם טרטור המנועים, ואמירות בנות אלפיים שנה הדהדו בעולמנו המודרני והמתועש כאילו נכתבו אתמול.
כל החיבורים המוזרים והכל כך ישראליים האלה קיבעו את הרגע בזיכרון ארוך הטווח שלי. אבל השיא היה כשסוף סוף יצאנו מהפקק והמשכנו צפונה. שם, על ההר הירוק מולנו, גילינו עוד קבר צדיקים. זה היה קברו של ר' יהודה בר עילאי, שרק לפני שעה קלה השתתף בדיון במכונית שלנו.
ישיר למעלה
ועוד סיפור על קודש, חול וילדי ישראל.
הכותל הוא מקום נפלא להיווכח בו בפלא של שיבת ציון. בחגים, לפחות, גם בשתים עשרה בלילה המקום הומה אנשים, זקנים וטף. הביטוי מאיכה "שערייך שוממים" תמיד מהדהד בראשי, כשאני נדחסת בחול המועד בתוך הקהל הזורם לעבר הקיר המקודש. ברוך ה', אנחנו כבר ממש לא שם.
אך גם בימי חול אפשר למצוא ברחבת הכותל שפע מבקרים, ביניהם קבוצות רבות של תלמידים. קבוצת כזו הגיעה להתפלל באחת הפעמים שהייתי שם, תלמידות חילוניות שנראו בנות עשר או אחת עשרה. הבנות נישקו את האבנים בחיבה, כתבו וטמנו פתקים, ואז ילדונת אחת לבושת ג'ינס צמודים חייגה מולי בנייד שלה. "הלו, סבתאל'ה!" שמעתי אותה אומרת. "מה קורה? תשמעי, אני בטיול בכותל. את רוצה לבקש משהו? אז תדברי". והיא הניחה את המכשיר צמוד לאבני הכותל, קשר ישיר בין סבתא לבורא עולם.
פינת הצרחנות
ולמשהו פחות מרנין: חברה סיפרה לי על אביה, שנפל ונזקק לעזרה מסביב לשעון. איזה מזל שיש לו ביטוח סיעודי מטעם קופת החולים... או שלא?
"אבא שלי לא צעיר", היא אומרת, "ובמשך שנים הוא משלם סכומים לא מבוטלים מדי חודש לקופת החולים. עכשיו כשהוא צריך אותם, אין עם מי לדבר. פקידה אחת שולחת אותנו לפקידה אחרת, רק הניירת לוקחת חודש, וגם אז לא מובטח שום דבר. ומה בינתיים? העובדת הסוציאלית של הסניף לא ממש מנסה לסייע, לא נותנת הדרכה למי לפנות, להפך. נראה שהיא מנסה לשכנע אותנו לא להגיש בקשה, כי ממילא לא בטוח שנקבל עזרה. אפילו האחות שבאה מטעם ביטוח לאומי אמרה לנו לא לתלות בביטוח של הקופה יותר מדי תקוות. כולם יודעים כמה קשה לסחוט משהו מהביטוח הלאומי, אבל לטענתה הם ממש נדיבים לעומת קופות החולים".
אני לא אפרט כאן בדיוק באיזו קופה מדובר, אבל משהו אומר לי שאף אחת מהקופות לא תרוץ לתת לכם את הסעד שאתם צריכים. אשמח לשמוע סיפורים שיפריכו את ההשערה שלי.
מה אני אגיד לכם? בעיניי זאת חוצפה. ביטוח הוא מוצר שאנחנו משלמים עליו למטרה מסוימת מאוד. וכמו כל מוצר, מן הראוי שהוא יסופק בשעת הצורך במלוא הרצינות. בוודאי כשמדובר באנשים שמוצאים את עצמם לפתע חסרי אונים. קופות חולים יקרות, אתן משקיעות הרבה כסף בניסיונות לשכנע אותנו להצטרף לשורותיכן. אולי אני נשמעת תמימה, אבל מבחינתי, אם אתן באמת רוצות שנהיה לקוחות נאמנים, תספקו את הסחורה בבקשה. שריינו איזו פקידה אמפתית שתדאג למבוטחים בעת צרה מאל"ף ועד תי"ו. דאגו להם מהיום הראשון לעסק הביש שנפל עליהם - תארגנו סיוע זמני, אל תשאירו אותם בלימבו. אל תיתנו למבוטחים את ההרגשה שמנסים לנפנף אותם. קחו אחריות על שלומם ומצבם - את הכסף ידעתם לקחת במסירות וביעילות. זכותנו לקבל את התמורה.
ולמי שעדיין לא עשה ביטוח סיעודי, תבדקו טוב טוב את האותיות הקטנות. בהחלט יכול להיות שעדיף שתפקידו את כספכם היקר מתחת לבלטות, ובבוא העת תשלפו אותו ותשלמו למטפל פרטי. ככה לפחות לא תצטרכו לחכות שלושים יום כדי לקבל את מה שמגיע לכם.