"הספר הזה הוא התרומה הצנועה שלי לתיקון עולם ולהשגת שלום". כך מצהיר בן-דרור ימיני בהקדמה לספרו 'תעשיית השקרים' שיצא לאור לפני כמה חודשים.
ספק גדול אם הספר יביא את השלום, אבל בחלקיו העיקריים הוא בהחלט תורם לתיקון עולם, וכך גם יעשה מי שיקרא אותו. שכן 'תעשיית השקרים' הוא, בראש ובראשונה, ספר חובה לכל אזרח בעולם ללא הבדל דת, עמדות פוליטיות ומיקום גיאוגרפי.
את הביטוי "תעשיית השקרים" טבע ימיני במאמרים שכתב בעבר בעיתון 'מעריב', רגע לפני שעבר אל תעשיית השקרים הקטנה של נוני מוזס. במשך תקופה ארוכה נלחם הפובליציסט בהסתה נגד מדינת ישראל מבית ומחוץ, בטענות הכזב על אפרטהייד וג'נוסייד, בשכתוב ההיסטוריה ובשיתוף הפעולה עם אויבי מדינת הלאום היהודית. ספרו הנוכחי לא רק חוזר על טענותיו לאורך השנים, אלא גם מלקט אינספור עובדות, ציטוטים ומספרים שחושפים את השקר ומחליפים אותו באמת.
בעיני הישראלי הממוצע, גילויים רבים של הספר כלל אינם טעונים הוכחה. אנחנו יודעים היטב מה ניסו לעשות לנו הערבים, כיצד דחו כל הצעת הסדר והנציחו את מצבם כפליטים, בעוד פליטים אחרים בשאר סכסוכי העולם מצליחים להתיישב ולשקם את חייהם. אנחנו יודעים שהנוכחות היהודית שיפרה את מצבם של הערבים, אזרחים ושאינם אזרחים, לעומת מצבם הקודם ולעומת המיעוט המוסלמי במדינות אחרות בעולם. ידוע לנו שאין כאן אפרטהייד ושאנחנו לא באמת מזכירים את הנאצים, שמספרם של קורבנות הסכסוך הפלשתינים קטן באופן יחסי ומוחלט, ושחלק גדול ממנו נובע משיטות הלחימה הפסולות של ההנהגה הפלשתינית עצמה. אנחנו יודעים את כל אלה, אבל כשהדברים מתוארים באופן שיטתי, עקב בצד אגודל, מחקרים השוואתיים לצד נתונים היסטוריים והתבטאויות מפורשות, עשוי להיות לכך אפקט גדול גם על מי שאינו מכיר את הנושא.
שני פרקים בספר ראויים במיוחד לציון: "הנכבה היהודית" ו"האפרטהייד הערבי". באחד סוקר ימיני את תולדות הרדיפות, עלילות הדם, הפוגרומים, האפליה, הנישול והגירוש של יהודי ארצות ערב, כולל בימי הנכבה הנגדית בעקבות מלחמת העצמאות. בניגוד לערבים שנותרו במעמדם כפליטים עד עצם היום הזה, הפליטים היהודים מיהרו לבנות את חייהם מחדש בישראל או מעבר לים. ועדיין, כאשר יהיה כאן הסדר מדיני – כך טוען ימיני – לא רק הפליטים הערבים יהיו זכאים לפיצויים אלא גם הפליטים היהודים.
גם הפרק האחר עוסק בהתנהלותן של מדינות ערב – הפעם מול ערביי ארץ ישראל שנמלטו ב‑1948. לא רק ששכנינו מנעו כל אפשרות לשקם את הפליטים ולבנות להם מדינה (כזכור, יהודה שומרון ועזה היו בידיים ירדניות ומצריות עד מלחמת ששת הימים), הם גם נמנעו מלהעניק לאחיהם אזרחות וזכויות בסיסיות אחרות. בוודאי לא תתפלאו לשמוע תחת איזו ריבונות היו הפליטים הערבים במצב הטוב ביותר. ימיני מתאר את חוסר האחווה הערבית בשיטתיות, מדינה אחר מדינה, תקופה אחר תקופה. פאן-ערביות במיטבה.
לא כל מה שנכתב בספר ינעם לקוראי המחנה הלאומי. ימיני רחוק מלהיות ימני. הוא תומך נלהב בפתרון שתי המדינות, רואה במפעל ההתנחלות אסון, ומדי פעם מתפלקות לו השוואות לא סימפתיות בין ימין ציוני לשמאל אנטי-ציוני ובין ימין קיצוני לטרוריסטים ערבים. כאיש שמאל שגם רואה את המציאות נכוחה, נקלע ימיני לקונפליקט פנימי שמאלץ אותו לבצע תרגילי גמישות אידיאולוגיים כדי לתמרן בין הרצוי למצוי.
כך, למשל, מתייחס ימיני בחיוב לעמדות אקדמיות בזכות חילופי אוכלוסיות לצורך הומוגניזציה תרבותית. למעשה מדובר ברעיון של טרנספר בהסכמה, אבל לכך ימיני דווקא מתנגד. הוא תומך ברעיון של הגדרה עצמית, אבל לא מצליח להסביר מדוע ההגדרה הזאת חייבת להתקיים דווקא בצד המערבי של הירדן. את ההצעה מימין לספח את יו"ש הוא מגדיר כסהרורית, אבל הוא גם מאמין, בשיא הרצינות, שאחרי הסדר מדיני יוכלו המתנחלים להיות חלק מהמדינה הפלשתינית. כן, זה הגיוני.
למרות שהוא מודה במפורש שגורמי ג'יהאד נוטים להשתלט על כל שטח שישראל מפנה, ולמרות שהוא לא מחזיק מכוחות בינלאומיים שיבואו לשמור על השלום, אין לימיני בעיה לתמוך בהתלהבות בהצעה המופקרת של אהוד אולמרט לקונדוליסה רייס במאי 2008. ההצעה ההיא דיברה על מזרח ירושלים כבירת פלשתין, על זכות שיבה של אלפי ערבים לישראל מדי שנה, ועל ניהול משותף של המקומות הקדושים על ידי חמש מדינות, ביניהן ירדן, סעודיה ופלשתין. גם איש שמאל שרואה את המציאות נכוחה – את ההסתה, האנטישמיות והסכנה הגדולה – לא יגיד לא גם לגרועה שבהצעות החלוקה. "השלום הפך לדת. לאובססיה. האמונה היוקדת גורמת להם לעיוורון", כותב ימיני על דורשי השלום העולם ובישראל. אבל האובססיה לשלום לא פסחה כנראה גם עליו.
בכל מקרה, לא זה עיקרו של הספר, ואין בחלק הפובליציסטי שבו כדי לפגוע בחשיבותו של החלק המחקרי-אקדמי. גם אם עלילות הדם נגד ישראל הן צונאמי שסוחף איתו עולם שלם, גם אם נדמה שהמאבק בהן חסר תוחלת, עדיין איננו פטורים מלדעת את העובדות ולהפיץ אותן בכל דרך אפשרית. כדבריו של ג'פרסון סמית', הסנאטור התמים מסרטו של פרנק קפרה 'מר סמית' הולך לוושינגטון': "מטרות אבודות הן היחידות שיש להילחם עליהן. אני עומד להישאר כאן ולהילחם על מטרות אבודות אלו. מישהו יקשיב".