אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל כיום הוא מאבק בתנועת החרם על ישראל. הקרב בעולם הוא כבר לא על 1967, הוא על 1948. השאלה האם למדינת ישראל יש זכות להתקיים הפכה לפופולרית ולגיטימית. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שסימן שאלה מרחף מעל קיומה.

התנועה הזאת נגועה באנטישמיות שורשית, באנטי-ישראליות ובשנאה יוקדת. פעיליה מתהדרים בערכים אוניברסליים של זכויות אדם, שלום ואחווה, אבל בעצם מפיצים שנאה לא רק כלפי ישראל אלא כלפי היהודים בכלל. הם משתמשים בהתיישבות ביהודה, בשומרון ובגולן כהצדקה וכתירוץ לשנאת ישראל, אבל כשאין התיישבות (כמו בעזה למשל) מוצאים תירוצים אחרים.

ארגונים ישראליים, במתכוון או שלא במתכוון, מזינים את הרוח האנטי-ישראלית הזאת. 'שוברים שתיקה' הוציא השבוע דו"ח עם 60 עדויות כתובות ומצולמות על מבצע 'צוק איתן'. רוב העדויות רזות מאוד, אין בהן פשעי מלחמה או חוסר מוסריות זועק. יש שם תיאור לא סימפטי של מלחמה שבה נפגעים גם חפים מפשע.

רוב מי שחי במציאות המזרח-תיכונית, בין דאע"ש לאל-קעידה, מבין כמה מוסריים החיילים שלנו שנלחמים מול אויב שמקדש את המוות. אבל הדו"ח הזה צוטט וסוקר כבר בכלי תקשורת רבים בעולם, שחטפו אותו כלחמניות טריות. הם רק חיכו להזדמנות להאשים שוב את ישראל בפשעי מלחמה שלא היו, ולנגוס שוב ושוב בלגיטימיות שלנו להילחם על מה שצודק וראוי. מה יותר טוב ואותנטי מלוחמים שמעידים על עצמם שעשו פשעי מלחמה? את הדו"ח הזה, שהופק בחלקו במימון ממשלתי זר, נפגוש בעתיד בכנסים אנטי ישראליים ומפי דוברים אנטי ציוניים.

בתוך ישראל הקטנה לא תמיד רואים את מה שקורה בחוץ. בינתיים אנחנו מנצחים בקרב. מדינת ישראל ממשיכה לשגשג ולצמוח ולרשום הישגים כמעט בכל תחום. למרות זאת, לא כדאי להיכנס לשאננות או לבטל את תנועת החרם בהינף יד.

בשבוע שעבר רשמנו ניצחון חשוב. הצלחנו ב'ישראל שלי' להוריד קמפיין אנטי ישראלי בלב אירופה. הקמפיין הופיע על אוטובוסים בקופנהגן בירת דנמרק וקרא לחרם על ההתנחלויות, בליווי מפות שמציגות את ישראל ככובשת וקולוניאליסטית מ‑1946. בפעולה חכמה ומהירה הצלחנו להפנות מאות אנשים להנהלת החברה ולהפעיל לחץ פנימי בתוך דנמרק, בשיתוף פעולה עם המרכז לקידום יחסי ישראל-אירופה.

אין להמעיט בחשיבות של הניצחון הזה. הוכחנו שאת תנועת החרם על ישראל אפשר וצריך לנצח, לאט לאט ובעבודה קשה. המאבק בתנועת החרם הוא קרב על הבית. ואם לא אנחנו נעשה זאת, מי יילחם בשבילנו?

הכותבת היא יו"ר 'ישראל שלי'