אחד הדברים שמאפיינים יותר מכול את השיח הפוליטי בנושאים כלכליים-תקציביים הוא הדמגוגיה. זה טוען בחיטים וזה משיב בשעורים, ושני הצדדים מתעלמים מהעובדה שנושא הדיון הוא בכלל שיבולת שועל.
גם הדיון סביב ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד למפלגות כולנו ויהדות התורה, אשר הונחו על שולחן הכנסת בתחילת השבוע, סובל מאותה הבעיה. את המתקפות על ההסכמים היה אפשר לכתוב מראש עוד לפני שהצדדים חתמו עליהם, והקשר בין המתקפות ובין מה שבפועל כתוב בשני ההסכמים אינו הדוק במיוחד, בלשון המעטה.
בכלי תקשורת שונים פורסם שעלות ההסכם בין יהדות התורה לליכוד היא יותר מארבעה מיליארד שקלים, ועד כאן הטענה די מדויקת. אולם מכאן ועד לאמירה ש"החרדים עולים לנו ארבעה מיליארד שקלים" הדרך עוד ארוכה, ארוכה מאוד.
ברשותכם, נפרק קצת את המספר הבומבסטי הזה. מתוך הסכום הגדול כל כך, שלושה מיליארד שקלים הם התקציב המיועד להשבת קצבאות הילדים לגודלן ערב הקמתה של ממשלת נתניהו הקודמת, זו שהחרדים לא היו חברים בה. מדובר אמנם בדרישה חרדית, אבל הכסף לא הולך לחרדים, לא כולו, אפילו לא רובו, אפילו לא שליש ממנו. הסיבה לכך היא שמבנה הקצבאות באותה תקופה היה כזה שנועד לא לעודד ילודה גבוהה מאוד. המדד הוא פשוט: אם ניקח את סכום קצבאות הילדים הכולל למשפחה ונחלק אותו במספר הילדים עד גיל 18 נגלה שעד לארבעה ילדים הסכום עלה, והחל מהילד החמישי הוא החל לרדת.
הסעיף הבא בתור בגודלו הוא אכן סעיף חרדי מובהק, תקציב הישיבות, שאליו ייתוספו חצי מיליארד שקלים. זה נשמע המון, וזה בהחלט לא מעט. אבל צריך לזכור שגם כאן מדובר בעצם בהחזרת המצב בדיוק לזה שהיה ערב הקמת הממשלה הקודמת, לא יותר. הכסף הוא באמת כסף גדול, אולם כשמתרגמים אותו לגידול בתקצוב לאברך בודד, התוספת מתורגמת למאות בודדות של שקלים בחודש.
יש עוד כמה סעיפים, בגדלים משתנים, חלקם חרדיים מובהקים (הגדלת התקצוב למוסדות חינוך חרדיים לרמה שהייתה ערב קיצוצי לפיד-פירון, ועוד תוספת קטנה) וחלקם, כמו קצבאות הילדים, רלוונטיים לכולם (הרחבת תוכנית טיפולי שניים כחלק מסל הבריאות לילדים עד גיל 18).
כחלון, אגב, לא הרבה בדרישות תקציביות ספציפיות (הוא ממילא יושב על השיבר, בתפקיד שר האוצר). מנגד, הוא דאג להקל על עצמו את העבודה כשר אוצר, באמצעות החזרת התקציב הדו-שנתי לתמונה. כחלון, כך מתברר, למד מקודם קודמו בתפקיד, ד"ר יובל שטייניץ, שתקציב דו-שנתי הוא אמנם לא מציאה גדולה במשק, אבל הוא בהחלט סגולה לאריכות ימיה של הקואליציה וממילא לאריכות ימיו במשרד האוצר. מקודמו, לפיד, הוא למד שבשנתיים אפשר להספיק מעט מאוד. המסקנה שלו ככל הנראה הייתה שעדיף תקציב קצת פחות מוצלח ויותר זמן להוביל מהלכים ורפורמות, מאשר האופציה ההפוכה של תקציב יותר מוצלח ופחות זמן לבצע את תוכניותיך.
כבר לא סוציאליסט
בין חבריי שראו על דף הפייסבוק שלי את הברכות לרגל חג הפועלים שחל ביום שישי האחרון, יש בוודאי כמה שתהו האם יצאתי מדעתי. אחרים, שכבר מכירים אותי ואת שיגיונותיי, נדו בראשם ואמרו לעצמם: "שוב שלמה עם השטויות שלו, יום אחד זה יעבור לו". כמה מהם בטח נזכרו באמרת הכנף שנשמעה בעבר הרבה מאוד: "מי שאיננו קומוניסט כשהוא בן 17 הוא מנוול. מי שעדיין קומוניסט בגיל 30 הוא אידיוט". אבל האמת היא שמבחינתי זה לא שיגיון ולא משובת נעורים חולפת. מזה שנים, ועד לעת האחרונה ממש, הגדרתי את הכרתי הכלכלית כ"סוציאליזם מרקסיסטי". הכרתי הכלכלית דווקא, מאחר שגם בעבר לא קיבלתי את מלוא התיאוריה של מרקס, ובוודאי לא את החלקים שבה שנוגעים לשאלות של אמונות ודעות.
בשלב זה אני שמח להכיר לכם יהודי נחמד במיוחד שבוודאי שמעתם עליו מעט, פרופ' מנואל טרכטנברג שמו. עד לשנה שעברה ידעתי על האיש מעט מאוד, בעיקר ראיתי אותו בתקשורת. בשנה שעברה יצא לי להיות בכנס שבמסגרתו השתתף פרופ' טרכטנברג בפאנל שעסק בממשק שבין תורה וכלכלה והאסכולות הכלכליות השונות לאור גישת היהדות. טרכטנברג ציין בגילוי לב שהידע שלו ביהדות מאוד מוגבל, ואף אמר, נדמה לי שבכנות, שהוא מאוד מצטער שזה המצב. עם זאת, הוא אמר משפט שלצערי אני צריך לצטט מהזיכרון (וימחל לי טרכטנברג על חוסר הדיוק בניסוח): "אני לא יודע הרבה כאמור, אבל ממה שכן הספקתי ללמוד, הבנתי שהתורה איננה מתעלמת מטבע האדם כאשר היא מדריכה אותו כיצד להתנהג".
נדמה לי שבמילים הללו ניסח פרופ' טרכטנברג בצורה הטובה ביותר היכן הבעיה עם הסוציאליזם המרקסיסטי. ההתעלמות מטבע האדם לטובת ניתוח (מפוקפק, יש לציין) של התהליכים ההיסטוריים. פרופ' ישראל אומן שהשתתף באותו מושב אמר את אותו דבר בצורה קצת הומוריסטית (ושוב אני מצטט מהזיכרון, אבל רוח הדברים מדויקת): "סוציאליזם זה יפה, סוציאליזם זה מצוין, והרעיונות שלו כל כך טובים. יש עם סוציאליזם רק בעיה אחת קטנה, ממש קטנה: הוא פשוט לא עובד. כל היתר מצוין".
במשך שנים הייתי מהטוענים שכישלון הקומוניזם הרוסי אינו כישלון של הסוציאליזם, ואני עדיין עומד על כך. כישלון הסוציאליזם לא נעוץ בזוועות לנין וסטאלין. כישלונו, כפי שאני מבין אותו היום, מתבטא דווקא במערב. המציאות היא שההמונים מבינים אינטואיטיבית שמה שעובד הוא מערכת שכוללת תמריצים ברורים לעבודה ולייצור. מערכת שלא כוללת תמריצים שנותנים ליחיד סיבה לקום בבוקר ולשוק כולו תמונת אמת על המתרחש - תקרוס.
זו הסיבה שבניגוד לדיאלקטיקה המרקסיסטית, המהפכה לא התפשטה וההמונים לא הפכו את השיטה, גם כשהיה רע. גם הצלחות זמניות של מפלגות סוציאליסטיות (ממש, לא סוציאל-דמוקרטיה, שזה בעברית קפיטליזם עם קצת סטיות תקן) לא הניבו שינוי מהותי. המערב היה ונותר קפיטליסטי, וככל הנראה לא לחינם. זו גם הסיבה שאני כבר אינני סוציאליסט מרקסיסטי. הפכתי להיות קפיטליסט רך.