הם עשו זאת לזכר בנם הנער מנחם ז"ל, שעמו נאבקו במחלה מגיל שנה במשך 14 וחצי שנים. את כל הניסיון שצברו בהתמודדות הממושכת השקיעו בעמותה.
בקיץ תשס"ב, השתתף גולן אליסף כמדריך במחנה קיץ של 'זיכרון מנחם'. חלקו הראשון של המחנה התקיים בארץ, וחלקו השני בלונדון. לקראת המחנה כל מדריך וחניך קיבל מחברת זיכרונות, במטרה לשמור את החוויות מהמחנה ולקבל כוחות להמשך.
למחברות הללו היה ערך סנטימנטלי רב. הילדים במחנה תמיד הודו על כל השמחה והכוח שהמחנה העניק להם. למרבה הצער היו מקרי פטירה של ילדים, והמילים והציורים שהם כתבו במחברת המשיכו ללוות את המדריכים וההורים הלאה.
לאחר עשרה ימים עמוסים בחוויות ובפינוקים וכמעט בלי שינה, עלו כולם למטוס חזרה לארץ. ביציאה משדה התעופה חיכו הורי הילדים, שבזכות המחנה קיבלו מנוחה מהטיפול האינטנסיבי בילדיהם. הפגישה הייתה מרגשת ושמחה, עם נשיקות וחיבוקים, דמעות וברכות תודה.
לאחר הפרידה מהילדים עלה גולן לאוטובוס לירושלים. הוא התרווח בכיסאו ורצה לקרוא במחברתו, אבל אז גילה לצערו שאינו מוצאה. הוא עשה חיפוש יסודי בכל תיקיו, אך לשווא. אז נזכר שבפעם האחרונה שראה אותה הייתה בכיס שלפני מושבו במטוס.
גולן הצטער מאוד על האובדן. כתבו לו במחברת הרבה מתנדבים וילדים, ביניהם נאוה אפלבאום הי"ד, שנרצחה בפיגוע בירושלים בליל חתונתה, ועוד כמה ילדים שנפטרו בעקבות המחלה הארורה. המחברת הייתה זיכרון יקר ללבו.
הוא הרהר בכך שהיא נמצאת לבטח בתוך מכולת זבל בדרך לחירייה והתייאש לגמרי ממציאתה.
אז הבחין בחברו משה רוט שהיה חסר מנוחה, ממש פקעת עצבים. הוא ניסה להבין מה כל כך מרגיז אותו עד שהוא מתקשה לדבר. לבסוף נודע לו שגם הוא שכח את מחברתו במטוס.
"משה, שכח מזה", אמר גולן, "הלכו המחברות, בוא ננסה לשחזר מה היה כתוב..."
משה לא הבין איך חברו משלים עם אובדן המחברת. גולן ניסה להסביר לו בהיגיון שהמטוס היה אנגלי, שהוא עבר תהליך ניקוי מיידי ואין על מה לדבר, אבל משה לא הסכים להירגע. הוא אמר שיתקשר לכל מי שאפשר ויעשה הכול כדי להחזיר את המחברות. גולן שתק בחושבו שלאחר כעסו של חברו, גם הוא יבין שאין שום סיכוי. בפסיכולוגיה של אובדן קוראים לזה שלב ההשלמה, שבא אחרי שלב הכעס.
השניים הגיעו לירושלים, גולן רגוע ומשה עדיין מתוח. גולן נסע למעלה אדומים ומשה לבית אל.
לאחר כמה שעות קיבל גולן טלפון ממשה: "גולי, אני לא מבטיח כלום, אבל יש סיכוי קלוש. אבא שלי תפס את האנשים שאחראים על ניקוי המטוסים והם הבטיחו להשתדל..."
גולן ניסה להיות ריאלי ולהנמיך את ציפיותיו. הוא אמר שעם כל הכבוד לערך הסנטימנטלי, מי ילך לחפש שתי מחברות של אנשים שהוא לא מכיר בתוך מכולת זבל, ואולי אפילו כמה מכולות?! בטח כל יום נוסעים מתקשרים אליהם ואומרים שאיבדו משהו. למה שמישהו יתאמץ במיוחד דווקא בשבילם?! מן הסתם יגידו שחיפשו ולא מצאו.
לתדהמתו, משה צלצל כעבור שעתיים ואמר: "תקשיב טוב, בשדה התעופה יש איש יקר בשם ציון, שאחראי על ניקיון המטוסים. הוא שמע את הסיפור שלנו, והלך עם הצוות שלו לצפרדע שאליה לדעתם זרקו את הזבל מהמטוס שלנו. הם פתחו שקית אחרי שקית, ומצאו את שתי המחברות! מחר בבוקר ניסע לשדה התעופה, נכין להם חבילה יפה, נגיד תודה וניקח את המחברות".
למחרת נסעו גולן ומשה לשדה התעופה. הם נכנסו למשרדו של ציון טוב הלב והודו לו מאוד, השאירו לו ולצוותו משלוח מנות מיוחד שהביאו ולקחו איתם את המחברות היקרות.
גולן עלעל בהתרגשות במחברתו וראה כי בהשגחה פרטית בעמוד הראשון מופיעה ברכה ממשה, החבר שבזכותו זכה במחברת מחדש.
מאז אותה מחברת הפכה בשבילו לזיכרון מתוק ושיעור חשוב לחיים, שאף פעם אין להתייאש, גם אם נראה שאין שום סיכוי.
לקראת ל"ג בעומר גולן משתדל ללמד את תלמידי כיתתו על רבי עקיבא, זה שהתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים, זה שלאחר 24 שנים ראה את מפעלו קורס, כאשר 24 אלף תלמידיו מתו בימי ספירת העומר, והתחיל הכול מחדש עם חמישה תלמידים ובהם רבי שמעון בר יוחאי. זה שראה את חורבן הבית השני לנגד עיניו והיה מסוגל לראות בעיני רוחו גם את נבואת הגאולה של הנביא זכריה, זה שלפני מותו סרקו את בשרו במסרקות של ברזל וקרא קריאת שמע, ובשום מצב לא נכנע לייאוש.
את הנושא של "אין ייאוש" נוהג גולן להתחיל בסיפור על שתי המחברות.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il