אני יושבת מול המחשב, מסדרת את מחשבותיי לקראת כתיבת הטור. לידי יושב בעגלתו איתן מיכאל המתוק, שלא הולך היום לגן, כי יש חופש. הוא לבוש בגדים קצרים, עיניו זזות מידי פעם למשמע הקולות בבית. ידיו נעות באופן לא רצוני. שפתיו זזות, הוא מנסה לדבר. אני שואלת אותו לרצונותיו, והוא מנסה להגיב לי.
ואני זועקת לבורא העולם, דרך שליחו רבי שמעון בר יוחאי: "די, ביום קדוש ומיוחד זה עשה לנו כבר נס, עשה שיעמוד על רגליו, עשה שיתלהט כמו אש המדורה העולה מעלה מעלה".
אתמול בהדלקת המדורה של הגרעין חשבתי על כך שיש כל כך הרבה סוגים של אנשים, וכל כך הרבה דפוסי התנהגות.
הגענו להדלקת המדורה עם איתן מיכאל כמובן, והתיישבנו באחת הפינות של המגרש עם עוד משפחה של חברים טובים.
יש את האנשים שתמיד ייגשו אלינו, ילטפו את איתן מיכאל, ישאלו לשלומו, יתעניינו, ישבו איתנו, נותנים הרגשה כאילו הכל בסדר, ואיתן מיכאל קצת חולה ובדרך להחלמה. לרוב, אילו החברים הקרובים שלנו, שיודעים שאנחנו אנשים רגילים ולא מלאכים שמתמודדים עם ניסיון מאוד קשה, אך מנסים לחיות חיים רגילים כמה שאפשר. אנשים שיש להם חיים נוספים חוץ מהמכה שניחתה עליהם.
יש את האנשים שעושים לנו שלום מרחוק, אך לא פותחים בשיחה, קשה להם לראות את איתן מיכאל, הם מכירים אותו עוד מלפני התאונה, מסתפקים בלתת יחס מרחוק ולא מתעלמים.
ויש את האנשים שמאז התאונה אני מרגישה ממש ריחוק מהם, מן פחד כזה לגשת אלינו, לפתוח בשיחה. כאילו אין לגשת אליהם כי עבר עליהם משהו קשה והם שונים. או מהחשש שאין להם מה להגיד לנו. קשה "לנחם" אותנו. לא מוצאים את כוחות הנפש לפתוח איתנו בשיחה.
וזה כואב לי, כואב מאוד.
אך אני בהחלט מבינה אותם.
קיבלנו מכה קשה וכואבת, יש כאלה שאינם יודעים כיצד להגיב לזה, מה לומר לנו. יש כאלה שסוחבים איתם גם איזה קושי, ולא יכולים "להעמיס" על גבם קושי נוסף. יש כאלה שנרתעים מלגשת אלינו בגלל השינוי שהתחולל באיתן מיכאל, והם לא מסוגלים לשאת את המראה הזה.
ואני לא כועסת עליהם.
אני רק רוצה לומר מהצד שלי - אל תחששו לגשת אלינו, אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם. אנחנו מתמודדים עם ילד נכה, אך ממשיכים לשמוח ולחייך ולהיות מה שאנחנו. אנחנו פעילים, עובדים, מתקדמים.
להיפך, אם תיגשו אלינו ולא תתעלמו, זה יעזור לנו להתמודד עם הקושי. אני אומרת זאת בריש גליי, אל תחששו לדבר עם אדם שעבר עליו משהו קשה, הוא רוצה להרגיש כמו כולם, גשו אליו, תגעו בנקודה הכואבת, תשאלו אותו איך הוא מתמודד, מה צריך לעזור.
המבטים המרוחקים הרבה יותר כואבים.
כמובן שייתכן וישנם כאלו המתמודדים עם דברים קשים שאינם רוצים לבוא במגע עם אנשים, שמעדיפים להסתגר בד' אמותיהם ולכאוב את כאבם לבד. וזו זכותם. אך מתפקידנו לנסות, לגשש ולבחון מהי עמדתם. אם אין שיתוף פעולה, אזי לפחות ניסיתם, הראיתם רצון להתקרב, להשתתף.
לאחר הגירושין, דודה שלי, שהיא פסיכולוגית אמרה לי שיש מצב שאנשים יעברו לצד השני של הרחוב כשיראו אותי, כדי לא להיתקל בי, כדי לא להגיע למצב של אי נעימות שאין להם מה להגיד לי.
ונכון, היו כאלה. חברות רבות ניתקו איתי קשר, חברות רבות התביישו להסתכל לי בעיניים, העדיפו להתעלם מנוכחותי, לא ידעו איך "לאכול" את מה שקרה לי.
וזה צבט לי עמוק עמוק בלב.
לא די מה שאני עוברת, גירושין, ניתוק מבעל, גידול ילד לבד, חזרה לבית של ההורים, בניית עולם מחדש, הרגשה של בדידות, של חוסר ידיעה, ביטחון עצמי ירוד ועוד הרבה דברים. גם אנשים רבים מנתקים איתי קשרים.
שוב, אני מאוד מבינה את אותם האנשים, לא לכולם יש את כוחות הנפש להתקרב לאדם שבמצוקה.
אני כאחת שנמצאת בצד השני, אומרת לכם שמנקודת מבטי, תנסו, תתקרבו, תנו הרגשה שאתם איתנו, מזדהים, כואבים. לא תמיד יכולים לעזור, לא תמיד יכולים לרכך את הכאב, אבל יכולים לתת הרגשה טובה, לחמם את הלב.
איתן מיכאל עוקב אחר המשחקים של שילת. ילד יפה תואר, פאותיו מסודרות בצידי לחייו, ראשו נע מצד לצד, אינו יציב, הוא מגלה סימני עייפות כי הוא ער כבר מרבע לארבע בבוקר. החלק האמון על השינה במוח נפגע, ולכן הוא מתעורר מוקדם מאוד בבוקר, וכמובן גם אני...
אך אני מאמינה שעוד יקרה הנס הגדול, הוא עוד יעזור לי לכתוב את הטור, יספר לי מה הוא מרגיש, יצחק בקול, יודה לה' על הנס שקרה לו. בזכות רבי שמעון בר יוחאי, שבעלי היה הלילה בקברו וזעק בתפילה לריבונו של עולם שכבר נהיה בצד של המחזקים, של אלה שניגשים לחזק, של אלה שיכולים לומר, היינו שם, אל דאגה, יש מישהו למעלה שמכוון הכל, תחייכו, תראו את הצדדים היפים של העולם.
איתן מיכאל הצליח לייצב את הראש, מסתכל עלי במבטו החודר, מבט שעם הזמן הולך ונהיה ברור וחי יותר.
ואני מאמינה שלא בכדי קבלנו נסיון זה, הלוואי ובזכות זה יזכו רבים רבים המתמודדים עם קשיים לחייך ולא להרגיש במעגל שמחוץ לחברה.
-------------------------------
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.