שבע שנים אני גרה ברמת השרון.
כשחילונים שומעים את זה, עולה במוחם החרוז "תות שדה מרמת השרון / חגיגה אמיתית בגרון". וכשדתיים שומעים זאת, הם מרימים גבה בדאגה.
אבל אני שמחה לבשר שאינני מפריחת שממה. לא בנוגע לתותים - שרובם גדלים עטופי חומרי הדברה והורמונים ברמות בלתי אכילות בעליל - ולא בנוגע להקמת מאחז תורני בודד.
ברמת השרון יש קהילה דתית פורחת. בראש ובראשונה יש למנות את הצדיק, הרב יעקב אדלשטיין שליט"א, שגדל כאן כילד בצריף מוקף שדות, והוא האיש המתוק ביותר שה' יתברך יכול לשלוח לבעלי תשובה כמוני. ישנה ישיבת רמת השרון, עליה אמונים אנשי קודש אמיתיים כמו הרב רכל והרב ראובן ששון. ולא נשכח את סיגל, הגננת בה"א הידיעה, שנלחמת שנים על 'ישיבת גן סיגל'. וזה בכלל לא רלוונטי בעיניה שתלמידי הישיבה הם בני שלוש בלבד. ויש את קהילת 'ראשית', שהתחילה כגרעין תורני ואליה נוספו בעלי תשובה, דתיים-לאומיים, מסורתיים וכל מה שביניהם. אנשים נפלאים אחד אחד.
אני מספרת זאת כדי לאפשר לכם לדמיין את התמונה הבאה: בכל יום ירושלים, ילדי הגנים ובית הספר, על הוריהם, אחיהם ועגלותיהם, מקיימים צעדה ברחובות רמת השרון. דמיינו 120 ילדים לובשי חולצת יום ירושלים. עוד 150 אחים, קטנים וגדולים, שמהם ואליהם עברה ותעבור אותה חולצה ממש. ועוד כמאה הורים שמזדחלים בחום עם עגלות עמוסות תינוקות, סנדוויצ'ים ובקבוקי מים. אי אלו בנות שירות ובחורי ישיבה, שנוהגים להשתדך אלו עם אלו, ובערך 400 דגלי ישראל. התהלוכה מסתיימת בכיכר העירייה, בריקודים ובשירי הודיה. חוץ מבצק שלא הספיק לתפוח, הכי קרוב ליציאת מצרים שיש.
הילדים צועדים באורות, מנפנפים בדגלים, בלי לחשוב למי הם עלולים להוציא עין. ואני הולכת כשעל הריסים שלי נחות דמעות של התרגשות.
אבל בכל שנה, בעודי צועדת, מחשבה טורדנית לא מניחה לי: איך קרה שאנחנו, שהולכים בדמעה וברינה לכבוד שחרור ירושלים, הפכנו לסנדוויץ' בין שני קצוות? מן הצד האחד החרדים, שעיר הקודש יקרה ללבם, אבל הם נטולי עניין לחגוג ניצחון ציוני. ומצדנו השני החילונים, שממש לא מעניין אותם מה היה בעיר של הדוסים.
ואיך הגענו למצב שהעיר שבה כל בוטקה שמישהו חושב לבנות נבחנת בזכוכית מגדלת על ידי כל העולם, העיר שכל דת, על מיליוני מאמיניה, רוצה אותה לעצמה, הנה היא שלנו, ואנחנו - בלבנו חומה?
בירת המטעמים
במה שנוגע לקשר שבין ירושלים לאוכל, דמות אחת ויחידה עולה מעל כולנה. סבתא חינצ'וני. בלי שם. סבתא שם פרטי, חינצ'וני שם משפחה, שהוא בכלל שם החיבה שהיא העניקה לנכדה הבכור. אמא של דודה שלי. אישה שהיא ירושלים במיטבה.
הוריה של דודתי, הסמל של ירושלים בילדותי, היו אנשים צנועים, שקטים, בעלי נועם הליכות שגם בעוד מאה שנה לא יהיה לי. שומרי תורה ומצוות. ועל אף שלא הייתי בכלל נכדה שלה, ולמרות שהגענו בריש גלי באוטו בשבת בצהריים, סבתא חינצ'וני תמיד קיבלה אותי בחיבוק ובחיוך מעין לעין. כי יש אנשים כאלה שמחייכים מכל הלב, והעיניים שלהם מחייכות איתם.
הכניסה לביתם עברה דרך סוכת גפנים מלאת ענבים שלא הבשילו, ישירות למטבח. ומשם לסלון, ובו שולחן שבת עמוס מטעמים. סבתא חינצ'וני הכינה חמין עם אורז שהציף את הבית בריח. אבל הטעם שנשאר בפה, גם 30 שנה אחרי, הוא טעם קומפוט החבושים שלה, שלצערי עדיין איני יכולה לתת אותו, כי זו לא עונת החבושים.
את אחד ממתכוני החבושים אפשר למצוא בספר בישול שהוציאה אמא שלי, 'ירושלים של מטעמים'. אמי ורינה, שותפתה להוצאת הספרים שייסדו יחד, הלכו בין כל הסבתות, הדודות והשכנות הירושלמיות, וליקטו ברגישות מתכונים מכל חצר ומכל עדה.
היום, כשאני מעלעלת בספר, חציו כלל לא רלוונטי מבחינתי, שכן המתכונים רוויי מרגרינה. ומאתיים הפעמים שאמא שלי תסביר לי ש"זה מה שהיה אז", לא יסברו לי את האוזן כתירוץ. אך למרות זאת הספר נשאר נהדר, בזכות המתכונים שכמעט נעלמו מהעולם יחד עם הסבתות שלנו, ובעיקר בגלל סיפורי האוכל שבראשיתו.
בהקדמת הספר מספר לוי יצחק הירושלמי על ילדותו במאה שערים: ''סוגי המרק התחלקו בין בעלי מעמדות: מרק עוף לאמידים, ועדשים וגריסים מאכלם של עניים. מן הראוי לציין כי תמיד היה הבדל מעמדות. השוני בא לידי ביטוי ברמת הדיור, הלבוש, בתפריט המזון ובאלף דברים אחרים. ועל אף פי כן, הייתה קירבה רבה בין האנשים כולם, משום שהכבוד העצמי וההדדי היה משותף לכולם. גם העוני היה עוני של כבוד. ומהו? מסתפקים במועט ולא נאנחים, לא בוכים... מחזיקים פאסון. ועושר של כבוד? לא צעקה, לא יהירות, לא התנשאות... אישה אחת הייתה עומדת בפינת השוק. ומשם בבחינת רואה ואינה נראית הייתה יודעת בדיוק מי לא בא לקנות באותו שבוע. ולמי שלא בא הייתה דואגת להכין חבילות מזון, ולשלוח בסתר לביתם של נעדרי השוק".
מי ייתן ונלמד כולנו להתבונן ולראות את המחסור של האחר, ולמלא אותו מבלי לקבל על כך קרדיט. מי ייתן ונסתפק במועט, נודה על הטוב, ולא נרגיש יהירות על שכנינו. ובזכות כל אלו, אולי נזכה בשנה הבאה לירושלים הבנויה. לא רק זו שחוברה לה יחדיו.
הנזיד של העשירים
מתכון לנזיד עדשים שאף אחד לא מרגיש עני כשהוא לוגם אותו.
חומרים:
2 בצלים קצוצים
חתיכת דלעת
בטטה
3 גזרים מגורדים במג'ימיקס
צרור סלרי
פטרוזיליה וכוסברה קצוצים (אם אתם רוצים לשלוף אותם החוצה בסוף, אין צורך לקצוץ)
300 גרם עדשים כתומות שטופות
½ כוס בורגול דק שטוף
½ כפית קינמון
½ כפית ג'ינג'ר טחון
כף כורכום
כף כמון
½ כפית ציפורן
¼ כפית קשיה (אחת מקליפות המוסקט) - לא חובה
2 כפות מלח
לימון סחוט
שמן זית לקישוט בסוף
אופן ההכנה:
מטגנים את הבצל במים.
מוסיפים את כל התבלינים ומחממים בסיר.
מוסיפים את הירקות עם קצת מים וסוגרים את המכסה, כדי שיגירו את המיצים שלהם החוצה.
מוסיפים את העדשים והבורגול, ולפחות ½2 ליטר מים.
מבשלים על אש בינונית.
אחרי חצי שעה מוסיפים את המלח והלימון וטועמים.
מבשלים לפחות עוד חצי שעה.
מקשטים בשמן זית, שומשום וקצת ירוקים קצוצים.