הרפורמות המתוכננות בשוק הנדל"ן עלולות להפוך את נתיב ההשקעה הזה לבלתי כדאי בתוך זמן לא ארוך במיוחד. ומאחר שגם אפיקי ההשקעה הסולידיים האחרים הפכו במהלך השנים האחרונות לבלתי אטרקטיביים בעליל עקב הריביות הנמוכות, סביר להניח שרבים יפנו לאפיקים סולידיים פחות, ובראשם שוק ההון.
להשקעה במניות הנסחרות בבורסה יש תדמית ספקולטיבית, אבל למה בעצם? התשובה נעוצה בדרך שבה נקבעים המחירים בבורסה, שאפשר לכנות אותה בהכללה גסה "מסחר מכוון ציפיות".
לכאורה, לא צריכה להיות בעיה להשקיע בבורסה. ניקח לדוגמה חברה גדולה שמניותיה נסחרות בבורסה כדוגמת 'טבע'. אם נקבל הערכת שווי אמינה לחברה, ונדע מהו שיעור הבעלות היחסי שמעניקה כל מנייה בחברה, נוכל לבחון האם המחיר אטרקטיבי. במידה שמחיר המניה נמוך מהחלק היחסי שלה מתוך שווי החברה כולה, מדובר לכאורה בהשקעה אטרקטיבית. ואם מחיר המניה גבוה מהחלק היחסי שלה בשווי החברה כולה כדאי למכור ומהר.
אולם נדמה שלכולם ברור שהעסק לא כל כך פשוט. ראשית, קשה להחליט כמה באמת שווה חברה. האם יש לבדוק את שווי הנכסים ולהפחית את ההתחייבויות? האם יש להוון את תזרים המזומנים העתידי? אלו רק שתי שיטות לבחון את ערכה של חברה, וישנן גם אחרות. כל שיטה תיתן תשובה שונה לשאלת השווי.
מעבר לכך, אם אכן מחירה של מניה היה נקבע בדרך זו, תוך ימי מסחר ספורים היו צריכות כל המניות להתייצב לפי השווי הריאלי של החברות. אבל תנודות השערים היומיומית משקפות בוודאי משהו שונה, ולא תנודה יומיומית בשווי הריאלי של החברות.
כדי להבין קצת יותר על מנגנון קביעת המחיר, תרשו לי לגייר משל שהשתמש בו הכלכלן המפורסם ביותר במאה העשרים, ג'ון מיינארד קיינס. דמיינו לעצמכם מצעד פזמונים נושא פרסים. כל אחד מהמדרגים נדרש לסמן חמישה מבין הפזמונים הבולטים בשנה החולפת. אבל במצעד הזה הפרסים לא מחולקים כמקובל בהגרלה בין כל המדרגים. הזוכים הם אלו שרשימת חמשת השירים הטובים שדירגו זהה לרשימת חמשת השירים שהגיעו למקומות הראשונים על ידי כלל המדרגים.
כעת ננסה להיכנס לראשו של המדרג הנבון שמעוניין לזכות בפרס. אדם כזה אינו מסמן את חמשת השירים הטובים ביותר לדעתו בשנה החולפת. הוא גם לא יבחר את רשימת השירים שלפי דעתו זוכים לפופולריות הרבה ביותר בקרב כלל הציבור. המדרג הנבון, שמעוניין לזכות בפרס, מסמן את חמשת השירים שלפי דעתו כלל המדרגים יסברו שהם השירים הפופולריים ביותר בכלל הציבור.
למעשה, כך עובדת הבורסה. המשקיע הנבון אינו בוחן מה הן אפשרויות ההשקעה האטרקטיביות מבחינה ריאלית. הוא אף איננו בוחן מה הן אפשרויות ההשקעה האטרקטיביות לדעת המשקיעים בבורסה. המשקיע הנבון ינסה להעריך אילו מגמות יצפו הפעילים בבורסה. אחרי המגמות הללו הוא ינסה לעקוב בתקווה לנצל את עליות המחירים ולהתחמק ממפולות.
חלק מהמגמות הללו קשור לציפיות שיוצרות התוצאות העסקיות של החברות. חלק אחר מהמגמות מושפע מטרנדים של משקיעים. כך למשל, ניתן לתאר משקיע שמבין שהשוק מגלה ניצני אמונה שהטרנד החם הבא הוא חברות ביומד. מדובר בחברות שעוסקות בטכנולוגיות מתחום הביולוגיה, בעיקר בתחומים המשיקים לרפואה. אותו משקיע עשוי לרכוש מניות של חברות כאלו, גם אם אינו מאמין שמחירן בשוק אטרקטיבי ביחס לשווי הריאלי שלהן. המשקיע יניח שלפחות בטווח הקצר המניות תעלינה עקב הערכות המשקיעים, ועל כן כדאי להשקיע בהן לטווח מסוים, ולקוות להספיק לחסל את ההשקעה לפני היפוך המגמה.
אם ניתוח שווי חברות הוא עסק מורכב, ניתוח הציפיות הוא כבר כמעט בגדר נבואה. מה שהופך את ההשקעה בבורסה לעסק מורכב, מסובך, ובמידה רבה גם מסוכן.
בדרך לקואליציה שקטה?
בשעה טובה ומוצלחת הסתיימה בשבוע החולף מלאכת הרכבת הממשלה, וכעת מסתמן כי הממשלה החדשה תושבע בין מועד כתיבת השורות האלה ובין המועד שבו תקראו אותן. בזמן שחלף מאז נכתב המדור בשבוע שעבר נחתמו עוד שני הסכמים קואליציוניים, בין הליכוד לש"ס ובין הליכוד לבית היהודי. מפלגה נוספת נשארה במפתיע מחוץ למגרש, ישראל ביתנו.
לאחר חתימת שני ההסכמים הנוספים ניתן לומר כמה דברים נוספים על ההסכמים הקואליציוניים בכללותם. הדבר הבולט הראשון בהסכמים הוא הכספים הקואליציוניים. למרות הכותרות, הכספים הקואליציוניים לא חלפו מהעולם. התעריף, אגב, ברור. 20 מיליון שקלים בעבור כל חבר כנסת לשנה. כך זוכה סיעת הבית היהודי ל‑160 מיליון שקלים בשנה, ש"ס ל‑140 מיליון שקלים ואילו יהדות התורה ל‑120 מיליון שקלים.
ההבדל יהיה ככל הנראה בדרך החלוקה של הכספים הללו. בניגוד לעבר, אז רוכזו הכספים הקואליציוניים בסעיף תקציבי מיוחד ובמהלך השנה הועברו למטרות שביקשה המפלגה, כעת יסומנו המטרות כבר בשעת אישור התקציב. דרך חלוקת הסכום תאושר כמקשה אחת עם אישור תקציב המדינה, וכך צפויים להימנע חלק מהמחזות שנראו בוועדת הכספים בקדנציה הקודמת.
כמקובל בהסכמים קואליציוניים, גם הפעם נקבע כי ההסכם מהווה מיצוי של התביעות התקציביות לתקציב הקרוב. כפי שסיפרנו בשבוע שעבר, שר האוצר הנכנס משה כחלון כבר דאג להבטיח שהתקציבים במהלך הקדנציה הקרובה שלו יהיו דו-שנתיים. משמעות הדבר היא שהפעם הבאה שבה יידרשו משרד האוצר והשר העומד בראשו לשאת ולתת עם השותפות הקואליציוניות על תנאיהן להעברת תקציב תהיה ערב אישור תקציב 2017‑2018. מאחר שעל פי כל ההערכות, תקציב 2019 כבר לא יאושר על ידי הממשלה הנוכחית, צפויה לנו קדנציה רגועה יחסית מבחינה תקציבית.
השרים המיועדים, בכל המפלגות, דאגו ממילא לשריין בהסכמים הקואליציוניים גם את דרישותיהם לתוספות בתקציבי המשרדים המיועדים להם. כך דאג בנט לתוספת משמעותית לתקציב החינוך, אורי אריאל לחטיבה להתיישבות, ובש"ס דאגו להגדלת תקציב מבני דת במסגרת משרד הדתות שאמור להיות בשליטתם.
ההסכם עם הבית היהודי כולל עוד כמה סעיפים תקציביים מעניינים, כמו הבטחת תקצובן של הישיבות הגבוהות הציוניות ותוספת תקציב למדרשות לבנות. התוספת תבוא על חשבון תקציב משרד החינוך או על חשבון הכספים הקואליציוניים של הבית היהודי. סעיף נוסף הוא תוספת תקציב לנושא בירורי יהדות. קשה לדעת עד כמה יאריכו ימיה של הממשלה החדשה, אבל יש לקוות שגם האינטרס הכלכלי יגרום לשותפות לחפוץ ביציבות קואליציונית.