1
התמזל מזלה של שרת המשפטים הנכנסת, ובימים שלפני מינויה הצפוי עלו לכותרות שתי פרשיות שאמורות להקל עליה להשיג חלק מיעדיה במשרדה החדש.
מזה מספר חודשים מתקיימת שביתה של הפרקליטים עובדי משרד המשפטים, אשר מוחים נגד הקמת גוף הביקורת על הפרקליטות. הגוף המבקר, בראשות השופטת הבכירה הילה גרסטל, הוקם לאחר התדיינות ארוכה בין המערכת הפוליטית, שביקשה להקיף גוף ביקורת עצמאי בעל עוצמה וסמכויות, ובין אנשי הפרקליטות ומשרד המשפטים, שביקשו שהגוף שיקום יהיה חלש וחסר שיניים. גם לכך הם הסכימו רק בדוחק, כי מבחינתם הגוף הזה מיותר. הרי ברור שמשפטנים בשירות המדינה, אלה שהחוק והמשפט הם לחם חוקם, נעלים הם מכל חשד לאי סדרים, ניגוד אינטרסים או בעיות אחרות בטוהר המידות.
פרשת הפרקליטה הבכירה לשעבר רות דוד, החשודה בפלילים, העמידה את הטענות הללו באור מגוחך. החשדות החמורים נגדה מוכיחים את אמרתו של הלל הזקן "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", כשהדוגמה שנתנו חז"ל לכך היא יוחנן כהן גדול, שלאחר שמונים שנות כהונה החמיץ ונעשה צדוקי. אמנם חזקת החפות עומדת לרות דוד כל עוד לא הורשעה, אבל כאשר הפרקליטות עצמה חושדת בפרקליטה בכירה לשעבר ונערכת להגשת כתב אישום חמור נגדה, ועד הפרקליטים יתקשה לטעון שפקיחת עין ביקורתית על התנהלותם של הפרקליטים היא מיותרת.
2
למעשה, הבעיה היותר שכיחה בקרב הפרקליטים אצלנו איננה שחיתות לצורך קבלת טובות הנאה. המחלה הממארת של הממסד המשפטי שלנו היא אקטיביזם משפטי מוגזם, פלישה למרחב הסמכות של חברי הכנסת והממשלה ופקידות המדינה, וקבלת החלטות משפטיות תוך פרשנות מוטית אידיאולוגיה. בדרך כלל זו אידיאולוגיה שמאלנית-ליברלית, שמנכסת לעצמה שלא בצדק את כתר ערכי הדמוקרטיה.
דוגמה מצוינת להתנהלות המעוותת הזאת, וליהירות שממנה היא נובעת, נתן השבוע היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין. בעתירה שהוגשה נגד המונופול על מתן תעודות הכשר שניתן מכוח החוק לרבנות הראשית, וינשטיין החליט לאמץ את עמדת העותרים. היועמ"ש לא הסתפק בכך שלא נרתם לייצג בפני בג"ץ את עמדת הרבנות הראשית - הגוף הציבורי שנגדו הוגשה העתירה. הוא גם אסר על הרבנות לקחת לעצמה ייצוג משפטי חיצוני, ועמד על כך שרק עמדתו שלו תוצג בפני בג"ץ כעמדת המדינה. "כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה", כתב וינשטיין. היה חסר רק שיפתח את הסדרה הזאת באלוקים אחד.
וינשטיין אינו היועץ המשפטי הראשון שמבלבל את היוצרות, ובמקום להתנהג כפרקליטה של הרשות המבצעת מתנהג כשופט, פוסק ודן יחידי, ובטוח שהרשות המבצעת חייבת להכפיף את עצמה לעמדתו. הבלבול הזה בהבנת מעמדו ותפקידו של הייעוץ המשפטי מחלחל לכל מערכות המדינה. ברבים מהמשרדים והגופים הממשלתיים הפכו היועצים המשפטיים של המשרד לפוסקים ומורי דרך, שדעתם המקצועית מחייבת את נבחרי הציבור ואת הפקידות הממונה ועל פיהם יישק דבר. זאת במקום שהיועץ המשפטי ישרת את הדרג המבצע, יחפש דרכים משפטיות לאפשר לו לבצע את תוכניותיו, וכאשר אינו מצליח למצוא – לא יתנגד לכך שגורמים חיצוניים יוזמנו לנסות להושיט עזרה.
הגיע הזמן לומר זאת בלי כחל ושרק: מוסד הייעוץ המשפטי בישראל התנפח לממדים מפלצתיים, ואין מנוס מלהחזיר אותו לגודלו הטבעי והראוי, ומהר. יש להשתחרר מהתפיסה לפיה חוות דעתו של יועץ משפטי מחייבת את הגוף שאליו הוא קשור. יועץ הוא יועץ ותו לא. בדרך כלל מומלץ לקבל את עצתו המלומדת, אך זו אינה חובה. הדרג המבצע כפוף רק להחלטות של בתי משפט, לא לחוות דעתם של יועצים.
3
כשמנסים להבין כיצד קרה שמוסד היועץ המשפטי לממשלה הפך למוקד עוצמה גדול כל כך, אין ספק שחלק מסוד העניין נמצא בכפל התפקידים של היועץ, שבנוסף למתן ייעוץ משפטי לממשלה מתפקד בישראל גם כתובע הכללי. היועץ המשפטי לממשלה מחזיק בידו השנייה את שוט ההעמדה לדין פלילי, שבשלב כלשהו הונף מול כל ראשי הממשלות שכיהנו בישראל מאז יצחק שמיר, ומול רבים מהשרים.
כאשר בוחנים את התנהלותו הכנועה של בנימין נתניהו מול הממסד המשפטי, כשרואים כיצד הוא ממסמס בעקביות כל יוזמת חקיקה שאינה מקובלת על ראשיו, אין מנוס מהמחשבה שתיקי החקירה השונים נגד נתניהו מהווים גורם מרכזי בעיצוב המדיניות שלו בתחום. במילים אחרות, הוא פשוט מפחד מחקירות ומהעמדה לדין. בעבר ראינו כיצד השוט הפלילי מדיח את אריאל שרון מאמונתו בחשיבות ההתיישבות בעזה עד לכדי הובלה כוחנית של ההתנתקות חסרת הפשר וחסרת האחריות. כעת אנו רואים כיצד נתניהו מפריע לכל ניסיון לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, לחוקק את חוק הלאום ואת חוק ההסדרה, לאמץ את דו"ח ועדת לוי שהוא עצמו מינה, או לעשות כל צעד אחר שאינו מקובל על כת המשפטנים המושלת בכיפה.
4
השימוש הפוליטי הזה בסמכות ההעמדה לדין הוא מניפולציה פסולה. במשרד המשפטים בוודאי יכחישו שזה קורה, אבל חלקים נרחבים בציבור מאמינים בכך. אי אפשר לשכוח את הגשת כתב האישום המפוקפק נגד שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן, שיצא אמנם זכאי במשפטו אך הורחק מתפקידו על ידי פקידות משרד המשפטים שלא רצתה בו כשר ועשתה שימוש פסול נגדו בסמכות ההעמדה לדין. אי אפשר לשכוח את הימים שבהם הפרשן אמנון אברמוביץ' הסביר בגלוי שאריאל שרון צריך לחשוש מהתיקים הפליליים נגדו רק אם הקיפאון המדיני יימשך.
כדי שהצדק ייראה, כדי שיהיה ברור לכול שהיועץ המשפטי אינו משתמש בסמכות ההעמדה לדין כדי להטיל את אימתו על נבחרי הציבור ולאלץ אותם לקבל את עמדותיו, יש להוציא את סמכות התובע הכללי מידיו של היועץ. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ותפקיד התובע הכללי הם שני תפקידים שונים במהותם, שכל אחד מהם יכול בקלות למלא את כל יומו של משפטן מבריק ובכיר. אין הצדקה לכך שאדם אחד יחזיק בשני הכובעים, מלבד הרצון של הכת המשפטית להשליט את עמדותיה על נבחרי העם, תוך שהיא מחזיקה בידה את שוט הדין הפלילי המאיים. זו הסיבה לכך שדובריה הבולטים של הכת המשפטית השלטת נעמדים על רגליהם האחוריות במאבקם לשמר את סמכותו הכפולה של היועץ המשפטי.
5
שלושת שופטי בג"ץ שדנו בעתירה נגד הרבנות הראשית הוציאו מעט אוויר מהבלון הנפוח הזה, כאשר דחו את עמדתו של וינשטיין ואישרו לרבנות הראשית לקחת ייעוץ משפטי חיצוני שייצג את עמדתה. השלב הבא צריך להיות פיצול של תפקיד היועץ המשפטי בין שני מרכיביו השונים. יהיה לנו יועץ משפטי לממשלה, ויהיה לנו תובע כללי שאינו כפוף אליו. סמכות ההעמדה לדין תופרד מסמכות הייעוץ המשפטי ולא תשמש כשוט בידה. היועץ המשפטי לממשלה יחזור לממדיו הטבעיים ויחדל לחשוב שהוא אחד ואין שני לו.
בבית היהודי מבינים היטב עד כמה משמש היום הממסד המשפטי האקטיביסטי כלי מרכזי שמונע מהרוב היהודי-לאומי לבצע את מדיניותו, ומאפשר למיעוט השמאלי-ליברלי להשליט את עמדותיו. בקדנציה הקרובה ייהנה הבית היהודי משילוב נדיר של שליטה גם במשרד המשפטים וגם בוועדת החוקה של הכנסת. חובה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להוביל רפורמה במערכת המשפט, בשיטת מינוי השופטים, בהרכב בג"ץ ובסמכויותיו מול הכנסת. גם בליכוד יש רבים שמבינים היטב את הנושא - ביניהם זאב אלקין, יריב לוין, ציפי חוטובלי, גלעד ארדן ועוד. גם הם צריכים לתת כתף לנושא הקריטי הזה, גם אם כמה מחבריהם למפלגה יעדיפו לעמוד מנגד – אם בשל חסידות שוטה של מערכת המשפט ואם בגלל פחד מפניה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com