אכן ימים לא קלים עוברים על החברה שלנו, נחשפנו לתיסכול של קהילה שלימה שהביעה את זעמה והובילה למראות קשים של אלימות הן מצד המפגנים והן מצד השוטרים.
הרבה אנשים שואלים את עצמם, על מה המחאה ועל מה ההפגנה הכל כך אלימה שהייתה, וכי סרטון אחד קטן מצית אנרגיות כאלה גדולות, מה בעצם כואב לאתיופים, עד כדי כך שיש כאלה שאף שואלים אותי מה כל כך רע לכם פה, מה באתיופיה היה יותר טוב, תחזרו לשם!
על מנת להבין תופעות בכלל ואת המחאה הזו בפרט אנו צריכים לראות את הדברים במשקפיים רוחניות ובעין פנימית יותר, וזאת מלמד אותנו רשב"י שכל תורתו היא תורת הפנימיות תורת הקבלה, ואשר ציינו בלג בעומר את יום הסתלקותו. אביא מדרש קצר על רשב"י ובנו ר' אלעזר שמופיע במדרש שיר השירים:
שיר השירים רבה פרשה ה: רבי אלעזר ברבי שמעון באו חמרים לאביו לקנות ממנו אוכל לחמוריהם שהביא מן השוק. היה יושב [רבי אלעזר] על יד התנור, אמו מביאה לו קדרה - והוא אוכל, אמו מביאה לו קדרה והוא אוכל עד שאכל כל הקדרות. אמרו החמרים - ווי, נחש רע שורה בתוך מעיו, דומה שזה מביא רעבון לעולם. שמע אותם רבי אלעזר. כאשר יצאו לטעון את סחורתם, לקח את חמוריהם והעלה אותם לגג. חזרו הסוחרים וביקשו את חמוריהם, הרימו עיניהם וראו אותם נתונים על הגג. הלכו לרבי שמעון אביו ואמרו לו - ראה מה עשה לנו. אמר להם רבי שמעון - האם אמרתם לו מילים לא טובות? אמרו לו לא . אלא בינינו דיברנו עליו . אמר להם רבי שמעון - ולמה הכנסתם בו עין רעה וצרה? אפשר משלכם הוא אוכל? או עליכם המזונות שלו? לא מי שברא אותו ברא לו מזונו? אף על פי כן לכו אמרו לו משמי, והוא יוריד לכם את החמורים. אמרו - הנס האחרון גדול מן הראשון - כי כשהעלה את החמורים, העלה אותם אחד אחד, וכשהוריד אותם, הורידם שניים שניים."
מה בעצם מלמד אותנו המדרש, הבן- ר' אלעזר כנראה היה רעב ואכל הרבה, היו אנשים חמרים שכל עיסקם הוא החמור והחומריות והביטו בו בעין רעה, כאילו משלהם הוא אוכל, ר' אלעזר ששמע את הזילזול וחוסר הכבוד שהם רוכשים לו החליט "להראות" להם, העלה את החמורים שלהם על הגג, דבר לא שיגרתי ומוזר בהחלט, החמרים באו לאביו על מנת להתלונן עליו, אך במקום שיכעס עליו הוא כועס עליהם, ושואל אותם כיצד אתם פוגעים בכבודו על דבר שלא נוגע לכם וגם אם כן כך מתייחסים? כך מדברים על אנשים שאינכם מכירים? הוא התנהג כך כי כנראה אמרתם לו "דברים לא טובים" כלשונו של רשב"י.
לאחר מכן מופיע מסר כשלעצמו, מדהים. רשב"י אומר להם לכו אמרו לו משמי שיוריד לכם את החמורים, הבן- ר' אלעזר המכיר את אביו אשר דואג לו ומאמין בו, שומע שאביו ביקש שיוריד את החמורים, לא רק שעשה את בקשתו של אביו אלא הנס האחרון גדול מן הראשון, כשהעלה את החמורים הוא העלה אותם בכעס גדול, ובכוח הכעס השלילי הזה הוא הצליח להעלות את החמורים אחד אחד, אך כשהוריד אותם הוא עשה זאת מכוח האמונה באביו לקיים דברי אוהב, מכוח זה הוא הוריד אותם שניים שניים. לומר לנו שכוח האמונה וכוח האהבה הוא גדול פי שניים מכוח השינאה והכעס.
רשב"י אומר לאנשי החומר שניתן לחשוב שההתנהגות החיצונית היא תכלית הכל, והיא מציגה בפנינו את האמת לאמיתה, אך לא כך היא ישנם התנהגויות שעלולות להיות קשות בגלל דברים פנימיים ועמוקים, בגלל פגיעה בכבוד העצמי של האדם, בגלל היחס הלא ראוי וזה עלול להביא את האדם לעשות דברים קשים ביותר, יש כוח לשנאה ולכעס, אך גם צריך לזכור שמידת האמונה והאהבה יכולה להביא לכוח הרבה יותר גדול מכוח השינאה והכעס.
ועכשיו להפגנת האתיופים, על מה בעצם הקהילה גועשת ורועשת.
נכון זה התחיל מסרטון השוטר שמכה את החייל, שזה בעצם לא חייל אתיופי, אלא זה חייל בצבא ההגנה לישראל, צבא העם, כור ההיתוך הישראלי, המקום שמבטא יותר מכל את החזרה שלנו לארצנו, את יסוד ממלכתנו, במשקפיים של הצעירים, זהו בעצם כרטיס הכניסה לחבר'ה הישראלית, שם אני נותן את כל כולי למען החברה ולמען המולדת.
כאשר אנו מתקרבים ליום ירושלים, חשוב לזכור שביום הזה אנו גם מציינים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שחלמו ושאפו להגיע אליה ולא זכו, קהילה זו הקריבה למעלה מארבעת אלפים מטובי בניה בכדי לעלות לארץ, יהודים אלו עזבו את הכל מבלי לדעת לאן בדיוק, הלכו במדבריות סודאן וזאת רק בגלל חלום ישן נושן של ירושלים של זהב, ירושלים עיר האלוקים, כאשר רואים חלום כזה גדול שאיפה ורצון כה עמוקים של דור ההורים שלא זכו להשתלב במערכות החיים בארץ, דור צעיר של בני הקהילה שואף ורוצה להיות חלק מהחברה הישראלית ואת זה מבטא צה"ל, חייל שמשרת את מולדתו.
ואז מגיעה ההתרסקות.
שוטר מכה חייל צה"ל בלא סיבה הנראית לעין מלבד היותו אתיופי, משפילים אותו, עוצרים אותו, וכמעט פותחים לו תיק אילולא הסירטון שיצא לציבור. אתה מצפה לשמוע גינויים כמו שהיה עם החייל החרדי שהוכה בשכונה חרדית "וזכה" לגינויים מכל ראשי המדינה, וכאן ולא שומעים מצה"ל שום גינוי, לא מהרמטכ"ל ולא מהקצינים הבכירים לא משר הביטחון ולא מראש הממשלה, רק לאחר שהפגנה יצאה ומחאה השתוללה ברחובות אנו שומעים גינויים מראשי המדינה ורק אחרי שבועיים שומעים קול ענות חלושה גם מהצבא מראש אכ"א.
אותו חייל הוא לא אזרח רגיל הוא בא בשירות המדינה. וכאשר צעירים אלו רואים עד כמה כבודם נרמס ברשות החוק גם שאתה משרת את הציבור והחבר'ה, אז אולי בעצם התחושה שאנו מרגישים באזרחות שאנחנו לא חלק מהחבר'ה הישראלית באמת נכונה. ועל כך הם יוצאים למאבק.
סירטון החייל היה בעצם הפתיל שהצית את אותם רגשות חבויים שהנוער והצעירים מרגישים בתוך סתרי ליבם.
מקרה זה עורר תחושות רבות של בני הקהילה שלא מתייחסים אליהם בכבוד הראוי להם הצעירים אומרים אנחנו רוצים צדק ושיווייו כמו כולם אנו רוצים יצוג הולם בחברות הממשלתיות והעירוניות, קבלה או אי קבלה לעבודה על בסיס כישורנו ולא על בסיס מוצאנו או צבע עורנו, וכן אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הזה וחלק מהחבר'ה הזו. אנחנו רוצים שתהיה כאן חברה צודקת חברה שמושתת על ערכים של צדק, סובלנות ושוויון ערכים של קבלת השונה וכבוד לאחר.
אני כרב וכמחנך מזהה בעיקר מחאה על הרצון של צעירים לזהות הישראלית כלומר הצעירים אומרים אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית אך לא נותנים לנו להיות חלק אינטגרלי חלק מהעם באופן מלא, זה מתבטא ביחס של המשטרה כלפי הנוער והצעירים, זה בביה"ס הנפרדים לאתיופים, זה בשכונות נפרדות, זה בתוכניות רק לאתיופים, המידור הזה מפריע להשתלבות האמיתית של קהילה זו.
אך הדבר מתחיל עוד בראשית הגעת יהודי אתיופיה לארץ, כאשר היה מחסום של אי הכרה ביהדותנו ואי הכרה בזכותנו לעלות לארץ אבותינו. הרבנות הראשית דרשה גיור מלא מיהודי אתיופיה ולאחר מכן רק טבילה על מנת לצאת ידי חובת כל הדעות. החלטה זו בעינה עומדת למרות דעתם של רבנים גדולים כגר"ע יוסף והגר"ד שלוש והרב עמר ועוד, שאין צורך בשום תהליך גיור כזה או אחר.
צלקת זו של פגיעה בציפור נפשה של הקהילה, באמונה הבסיסית של יהדותנו שהחזקנו בה מזה אלפי שנים, עדיין פתוחה והיא ומבצבצת באירועים כאלה ואחרים.
לרבני ישראל יש הרבה מקום בלהחזיר את האמון שנשבר, כי כפי שאמרנו לעיל כוח האמונה וכוח האהבה גדול מכוח השינאה והכעס.
רבנים מחנכים הנכם נדרשים להרבות אהבה מעשית כלפי הקהילה מצד הקהילות שלכם ומצד התלמידים שלכם, העבודה היא בעיקר בחברה הישראלית בללכת וללמוד על הקהילה האתיופית ויותר מזה לחיות ביחד על בסיס האמונה והתורה שלנו.
אין בדברי לקרוא לכו לעזור לאתיופים, בואו והתנדבו במרכזי הקליטה, זו שליחות רגעית ומקומית שקל לנו לעשות, השליחות האמיתית היא לחיות ביחד, ללמוד באותם ביה"ס ותלמודי תורה, לגור באותם שכונות משותפות, לעבוד ביחד מבלי שמודבקת תווית מיוחדת על יוצאי הקהילה, זו משימת חיים.
מילה לחבריי מהקהילה, נכון הוא שישנם בעיות וקשיים, אפליה, ויחס לא הוגן מצד אנשים ורשויות, אך חשוב לי לומר שלצד אלה ישנם גם אנשים אחרים שחושבים ונוהגים אחרת כלפינו, אין זה מבטל ח"ו את המחאה מול אותם אלה שלא נוהגים כמנהגם של ישראל, אך חשוב שנדע שאנחנו חלק בתהליך של גאולת ישראל בארצו, שבה ישנם עליות ומורדות אך בסה"כ אנחנו כולנו כחברה ישראלית הולכים לכיוון חיובי יותר, הקמנו פה מדינה אחרי אלפיים שנות גלות, הצלחנו ליצור כלכלה, וצבא, ותחבורה שאיפשרה ומאפשרת לנו לקיים את חזון הנביאים של קיבוץ גלויות, ושכחתי, נכון גם יש לנו משטרה שלרוב עושה את עבודתה בצורה נאמנה, ואת אותם שסרחו צריך להעמידם לדין.
צריך גם להודות שנכון יש לנו קשיים רבים, קשיים כלכליים, קשיים חברתיים, חלק מהנוער שלנו נמצא בשולים, והסיבות הן רבות ומגוונות החל מבעיות זהות של הנוער , משברים משפחתיים , מצב סוציו אקונומי התמודדות עם בורות וסטיגמות שלא מאפשרות הזדמנות אמיתית לצמוח ולהשתנות. אך חשוב לי לומר ולהדגיש שכל שינוי מתחיל בקטן , מהמעגל הקרוב וזה מתחיל באחריות ובחינוך של כל אחד מאתנו. האמונה ביכולת שלנו לשנות. אני מאמין שלצד המחאה מול גורמי הרשויות ומקבלי ההחלטות, השינוי האמיתי צריך לבוא מבפנים , שינוי תפיסה, לדרוש מעצמינו עבודה קשה ולא לעשות לעצמנו הנחות בגלל אירועים של הפליה או גזענות. לדרוש מעצמנו אחריות אישית כי כשאנחנו ממקדים שליטה באחרים אנחנו מוותרים לעצמנו. יש ביכולתנו לקדם לשנות ולהוביל את החברה הישראלית בהמון תחומים שהמדינה והחברה שלנו זקוקה להם.
אסיים שבימים אלו שתלמידיו של ר' עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, נרבה אנו כבוד זה לזה, וכמאמר ר' עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
ויתקיימו בנו דברי דוד המלך: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו - שעושה את כל ישראל חברים. ששָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה' כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ לְמַעַן, בֵּית-ה' אֱלֹקינו אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
(הכותב הוא מחנך ורב קהילה אתיופי בגרעין תורני. נתניה)