ליל שבת. החום המעיק פינה את מקומו לטובת הקרירות המבורכת. קבוצות של בני נוער ממלאות את הרחובות, בני הנוער מפטפטים בעליזות ומחליפים חוויות מהשבוע החולף. הרונדלים בשכונה מסתיימים כשאחד החבר'ה מתמקם על ספסל אקראי. שקיות הפיצוחים נפתחות, הלילה עוד לפנינו. נשמע מוכר?

כך התחיל גם ליל שבת, שבו נרצח בבאר שבע גדי ויכמן ז"ל, בידי קבוצת נערים שבילו בגינה הציבורית מתחת לבניין המגורים ברחוב בר ניסן. בסביבות השעה 02:00 בלילה ירד ויכמן אל קבוצת הנערים וביקש מהם שישמרו על השקט. אלמנתו מיכל ותושבים אחרים המתגוררים באזור סיפרו כי פנו למשטרה כמה פעמים באותו לילה והתלוננו על התנהגות נערים שהתקהלו במקום. מאחר שהפניות למשטרה לא הועילו, נאלץ ויכמן לרדת לגינה בעצמו. בינו לבין הנערים התפתח עימות מילולי, שהפך לתגרה שבמהלכה נרצח ויכמן בידי אחד הנערים.

פעמים רבות רצף האלימות מסתיים במקרים קשים שעליהם אנחנו שומעים באמצעי התקשורת, אולם תחת מטריית האלימות מסתופפות גם התנהגויות שמוכרות לאדם הממוצע הרבה יותר. כמעט כולנו היינו קרבנות לאלימות ברמה זו או אחרת, כמעט כולנו התנכלנו לחברים לא כל כך אהובים. וגם אם התבגרנו – כיום כולנו חשופים לגילויי אלימות, אבל לא תמיד אנחנו יודעים לזהות שמדובר באלימות, ואם כך, מה הפלא שאנו לא יודעים כיצד לעצור אותה?

זה הסיפור שלנו

"צורי היה ילד קטן ורזה שגר בשכונה המרוחקת יותר ביישוב שבו גדלתי. בן זקונים. היינו חברים שלו בעיקרון, אבל הוא היה מעצבן אותנו, לא יודעים למה. אולי אלו היו הבגדים שלו, אולי כל הסיפורים שהוא דחף לנו על אבא והאחים הגדולים. פעם אחת אחרי איזו מריבה בתיכון שאני כבר לא זוכר ממה היא התחילה, גררנו אותו שלושה חבר'ה לפינת החי ביישוב, וניסינו לדחוף לו גללים לפה. הוא נאבק בגבורה, בסוף עזבנו אותו. אני לא שוכח את הסיפור הזה, ואני בטוח שגם הוא לא. מדי פעם אנחנו נפגשים וזה תמיד צובט אותי אחר כך. אני יודע שהוא זוכר," מספר דוד.הוא נאבק בגבורה, בסוף עזבנו אותו. אני לא שוכח את הסיפור הזה, ואני בטוח שגם הוא לא. מדי פעם אנחנו נפגשים וזה תמיד צובט אותי אחר כך.

"הבושה שלי בסיפור הזה," הוא אומר, "היא שעל פניו לא הייתה כל סיבה שנעשה את זה. כולנו באנו מהמשפחות הכי טובות. כשהתבוננתי בכך, אחרי שנים, בעיקר שאלתי את עצמי מאיפה זה בא לי. מה גרם לי פשוט להתעלל בחבר ולהשפיל אותו?"

"אומרים שבנות עדינות יותר, אלימות פחות מבנים. אני לא יודעת אם זה נכון, כי אני הייתי עדה לאלימות של בנות, שהיא פשוט הרבה יותר מתוחכמת," מספרת רעות, תלמידת חטיבת ביניים באולפנה גדולה במרכז. "בשנה שעברה הייתה אצלנו תלמידה שקבוצת בנות לעגה לה ולמשפחה שלה, סיפרו עליה בדיחות, הכל סתם בקטע של רוע. "אחרי תקופה מסוימת סיפרתי את זה למדריכה בסניף, והיא שוחחה עם המחנכת. היה קשה לי לפנות אל הבנות עצמן כי הייתי חברה שלהן. במחשבה שנייה, פשוט לא רציתי להתעמת איתן."

"האלימות מתחילה הרבה פעמים כמעשה מינורי הרבה יותר, לפעמים כמעט בצחוק," מנסה להסביר אביה אזולאי, עובד איתור ביחידה לקידום נוער במועצה האזורית שומרון. "קבל סיפור טרי," הוא אומר. "קבוצה של נערים התחילה מלחמת מים בשבועות. איכשהו זה עבר למלחמת שקיות מים, המשיך ביידוי ביצים, והסתיים באבנים ובמכות רציניות. וזה חבר'ה באמת על הכיפאק. אני לא חושב שיש פה רוע פנימי שמזין את האלימות, אלא השפעה סביבתית רבה שמתדלקת את האירועים האלה. הנוער רואה היום הרבה מאוד סרטים שמלאים באקטים של אלימות, ואנשים רוצים גם לחוש בעמדה של חוזק וכוח, אבל אני לא אסיר את האחריות גם מהחבר'ה עצמם – כנראה יש להם בעיה של קושי בתקשורת מילולית ולכן הם מתרגמים את הרצונות שלהם ליחסי כוח ושליטה."

מה הכוונה?

"הרבה פעמים אלימות היא ביטוי לחוסר יכולת של אדם להתבטא, לדון בסיטואציות מורכבות שלא תמיד נעימות. כשצד אחד לא מרגיש מספיק נינוח ויציב בעמדה שלו, הוא מהר מאוד ועלול להתייחס לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, ואז הוא יתקוף אותו בצורה זו או אחרת. למשל, מכות בין חבר'ה בישיבה תיכונית הן דרך תקשורת מהנפוצות ביותר. הן מתחילות כהתגוששות חברית ועלולות לגלוש בשניות למאבק של כוח ושל מי יותר חזק.
."

אזולאי מצביע על סוג נוסף של אלימות, זו שכולנו מכירים מקרוב. "היא לא משאירה סימני חבלה, אך היא מסוכנת לא פחות ואולי גם יותר. לפעמים מרסקים אנשים גם ברמה המילולית. בחור או נערה שיש להם פה גדול ויכולת מילולית הופכים להיות מקובלים מאוד בחברה, אפילו שהם פוגעים בהרבה אנשים. זה נוראי." 

לדעת לדחוף את האף

אזולאי מנסה לנתח את התופעה מההיבט הטיפולי. "תפיסת העולם הטיפולית אומרת שאם אדם לא פורק את מה שהוא חווה, החוויה תהפוך לכדור שלג, שכידוע מתגלגל רק למטה. צריך להבין שמה שנשאר בבטן, יתפוצץ – במוקדם או במאוחר. זה יכול לבוא בסוף לידי התפרצות קשה, או להתחיל מנגנון של הרס עצמי של עישון ושתייה, ובסוף גם להגיע לרחוב."

מה אתה אומר למישהו שסובל מאלימות? איך מתמודדים?

"אם מישהו מספיק חזק ויש לו די אומץ כדי לגשת לחבר'ה שמציקים לו ולומר בצורה הכי ברורה 'תקשיבו, זה לא מתאים,' אז מה טוב, אבל גם אם הבחור מחשיב את עצמו חלש וחסר כוח, בכל מקרה חייבים לעצור את הסיטואציה, בכל דרך, ולא לתת לה להימשך, מפני שהיא בהחלט יכולה להימשך בסדרה נוספת של אלימות. הדרך הנכונה ביותר היא ללכת לגורם בעל סמכות שיעצור את זה. צריך שתהיה כתובת עם מי לדבר, אצל מי לפרוק. הכי טוב שאלו יהיו ההורים, אבל אם זה לא מתאים, אפשר עם איש צוות, ראש ישיבה, מחנכת, מדריך או רכזת נוער. דמות בוגרת שיש בה הקשבה ואמפטיה. הפתרונות הם בדרך כלל החלק הקל ברגע שפורקים את המטען הרגשי."

זה בידיים שלנו
זה בידיים שלנועולם קטן

כל ילד מגיב אחרת להתעללות חברתית או פיזית, ולא כולם ימהרו לשתף בהתעללות את ההורים או המורים. אכפתיות היא מילת המפתח כדי לשבור את מעגל האלימות, או "לדעת לדחוף את האף," כפי שמכנה זאת אביה. "כל אחד ואחת יכולים וצריכים להסתכל סביבם ולראות אם משהו נראה או פועל לא בסדר אצל החברים. אפשר להציל ככה חיים."

מחקרים מהעולם כולו על אלימות במערכת החינוך מצביעים על כך שבנים מתנהגים בדרך אלימה ונופלים קרבן לאלימות לעתים קרובות יותר, והם חשופים יותר לאלימות ישירה (לדוגמה: אגרופים, סטירות) בעוד שבנות חשופות יותר לאלימות עקיפה. (לדוגמה: חרם, שמועות).

הבדלים אלו תלויים בסגנונות החברויות שמייצרים בנים ובנות.בנות נוטות לבנות חבורות המבוססות על שייכות ואינטימיות, ולכן אלימות המבוססת על פגיעה חברתית היא היעילה ביותר מבחינתן.
הבנים מוצאים שאלימות עקיפה יעילה פחות עבורם והם פונים ל'הסברה ידנית'.

קו האופק שנמתח מאלימות חברתית ומילולית ועד אלימות גופנית קשה, חוצה מגזרים, עדות וקהילות והוא אחת הסוגיות הנידונות ביותר במישור הציבורי והקהילתי. זה כמה שנים מפעילה מדינת ישראל את 'עיר ללא אלימות', התכנית הלאומית של ישראל להתמודדות עם תופעות של עבריינות, פשיעה ואלימות. התכנית פותחה לראשונה באילת בשנת התשס"ד, ופועלת כיום בכ-מאה רשויות מוניציפליות ברחבי הארץ.

דובי גלר, תושב חספין, המנהל את המחוז הצפוני של תכנית 'עיר ללא אלימות', מנסה להסביר מהם התהליכים החברתיים שמלווים את אירועי האלימות של בני הנוער, וכיצד מנסה המדינה להתמודד.

יש איזו תחושה ציבורית, שהאלימות בקרב בני הנוער מחריפה. הן בעצְמת האלימות והן בתדירות האירועים. אתה שותף לתחושה הזאת?

"בעשר השנים האחרונות, אחד המרכיבים הבולטים בתחום הוא עולם המדיה והמסכים שחדר עמוק לחיינו. נער ממוצע בחברה המערבית מבלה שבע שעות וחצי מול המסך הגדול, הקטן או הקטנטן. הדבר הזה מייצר בסופו של דבר בני נוער מנותקים רגשית. זה פוגע ביכולת האינטראקציה החברתית. את החברים פוגשים בפייסבוק, וממילא יש מחסור בידע חברתי כמו זיהוי שפת גוף ורגשות, ידע שנרכש רק כשנפגשים פנים אל פנים. זו בעצם נכות חברתית. מעוניינים כמובן בקשרים חברתיים, אבל לא תמיד יודעים איך, בגלל חוסר יכולת טובה לייצר דיאלוג ותקשורת." באשר לריח האלכוהול הנישא בדרך כלל מעל זירות האלימות הקשות יותר, גלר אומר כי אכן ישנה סיבה טובה: "האלכוהול הוא מסיר חסמים, ונועד לשמש כמרכיב של חיפוי, כעזר חיצוני בשל אותה נכות חברתית.". את החברים פוגשים בפייסבוק, וממילא יש מחסור בידע חברתי כמו זיהוי שפת גוף ורגשות, ידע שנרכש רק כשנפגשים פנים אל פנים. זו בעצם נכות חברתית

יורים במפלצות – יורים בתרנגולות

השימוש בעולם הווירטואלי מאפשר לנו להימלט מחיי היומיום מלאי הדאגות (כפי שמכנים זאת חוקרי התקשורת: 'אסקפיזם') ולהתמלא באנרגיות חיוביות ומשוחררות. אמנם אנחנו פוגשים שם בסך הכול משחקים וסרטים תמימים לכאורה, אך בפועל הם מלאים באלימות גלויה או סמויה. עד סוף בי"ס יסודי ילד אמריקאי ממוצע זוכה להיות עד ל-100,000 אפיזודות אלימות, מתוכן כ-8,000 מקרי רצח. "הרבה אנשים מתרצים את השימוש במשחקים, בעובדה ש'הטובים הורגים את הרעים,' אבל מה קורה כשיש משחק שכל תכליתו הוא לירות בתרנגולות?" שואל גלר. "לפני שנתיים הופיע בעמוד הראשי באתר Ynet קליפ של אחת הלהקות המובילות בעולם. הכיתוב הסביר ש'שידור הקליפ ב-MTV נפסל, אך הוא איננו מעודד אלימות.' לאורך כל הסרטון ראו ירי בשוטרים. זה עולם התוכן שמלווה את כולנו," הוא אומר.

דיברנו על האלימות בנוער, איפה היא באה לידי ביטוי בחברת המבוגרים?

"תראה אותנו. תראה איך אנחנו נוהגים, צופרים וחותכים אחד את השני בכביש. לא חוגרים חגורה. גם הרגלי השתייה נלמדים מהמודל של המבוגרים וגם האופן שבו אנו מדברים אחד עם השני. חלק גדול מהבעיות של הנוער מגיע היישר מעולם המבוגרים. אני לא בטוח שהפכנו לחברה אלימה יותר, אבל צריך להגביר את ה'עשה טוב', בראש ובראשונה צריכה להיות מודעות לאלימות, ותגובה נחרצת נגדה. שתהיה מניעת הסלמה של האלימות," אומר גלר בלהט.

"אחד היסודות החשובים הוא התגובה. עדיף שתהיה תגובה, גם לא מקצועית, משלא תהיה תגובה כלל. כשאין תגובה מידית, הצד האלים מקבל מסר פשוט מאוד: 'זה בסדר, אפשר להמשיך.' כל אחד יכול לתת תגובה לרמת אלימות קלה, מילולית, חברתית או פיזית, לבוא ולומר: 'זה לא בסדר שאת מדברת ככה,' או 'למה אתה מרים יד?' מעבר לכך, במישור כוללני יותר, חשוב לדעת שפעילות חיובית של חבר'ה צעירים ממילא תמנע אלימות. לכן חשוב שיהיו מועדוני נוער, תנועות נוער, התנדבויות וכדומה. אם לחבר'ה יש מקום להיפגש בערב שבת, הם יעדיפו לקשקש שם בנחת יחד במקום לשבת מחוץ לבית של תושב בשכונה, לטנף את הכניסה שלו בגרעינים ולהעיר את כל בני הבית. זה לא מוחק לאפס את אירועי האלימות, אבל מצמצם אותם באופן דרסטי."כאדם פרטי - לשדר אהדה לסובבים אותי, מתוך הערך של 'ואהבת לרעך כמוך,' וגם לפתח את היכולת לדעת לסלוח גם אם נפגעתי

בסופו של דבר, מה בפועל אני הקטן יכול לעשות נגד אלימות?

"כאדם פרטי - לשדר אהדה לסובבים אותי, מתוך הערך של 'ואהבת לרעך כמוך,' וגם לפתח את היכולת לדעת לסלוח גם אם נפגעתי. מכירים את הסיפור על יחסו של הלל הזקן לאותו נודניק שהגיע בערב שבת והטריד אותו בשאלות? הוא לא זרק אותו מכל המדרגות. הוא ענה לו בסבלנות. זאת אומנות, זאת תורה. כל הדברים האלו הם בסיסיים - לפני החינוך נגד אלימות, לפני החשיבה איך ממלאים את הזמן בעשייה חיובית. התורה מדברת אתנו בלי סוף על זה – להיות קשובים למידות שלנו, לרף הסבלנות שלנו, לדעת מתי לעצור, וגם לשים לב ברגישות מה קורה בסביבה הקרובה אלינו – אם כולם בסדר, מי לא נראה טוב, ולצד איזה חלש אפשר לעמוד."

"בין פסח לראש השנה נהוג ללמוד מסכת אבות, שמלאה וגדושה ביחס ובקשר לאחר. אתה יודע מה?" גלר צוחק, "לא סתם זה נקבע בקיץ, חז"ל הכירו את מזג האוויר שיש פה בקיץ. זה זמן מועד יותר. בעיני רוחם הם כנראה חזו את הצורך..."

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער ''עולם קטן''