שוב הזקן הזה מנגב את הדמעות. באמת שאני לא מבין מה כל כך מרגש בספירת העומר.
בכל פעם כשבסוף התפילה החזן מכריז כמה ימים היום לעומר, הזקן שיושב שלוש שורות לפניי שולף מטפחת בד מהכיס ומתחיל לבכות.
שמתי לב שככל שאנחנו מתקרבים לשבועות כך גוברת גם ההתרגשות שלו. היום, כשהבכי כבר הרעיד את כתפיו, לא יכולתי להתאפק וניגשתי אליו.
"הכול בסדר?" שאלתי בזהירות.
הוא הפנה אליי עיניים לחות ופנים קורנות: "רק עוד מעט, ושבועות! חג מתן תורה!".
איזו תשובה מוזרה. זה לא שאני שונא את שבועות, אבל בעיניי זה החג הכי פחות שווה. הוא נותן רק יום אחד של חופש, אין בו מצוות או מנהגים נחמדים ואפילו מאכל ייחודי אין לו (טוב, עוגת גבינה, אבל לא כל שנה אמא מכינה...). והנה הזקן הזה מתרגש ממנו עד דמעות.
כשהוא ראה את הבלבול שלי, הוא חייך. "אתה צריך לראות את האוסף שלי", הוא אמר, והוציא מהתא בסטנדר אלבום תמונות גדול. לפני שפתח בפניי את האלבום הוא הסביר: "משה קיבל את התורה בסיני, מסר אותה ליהושע, ויהושע לימד את דברי התורה לזקנים, זקנים העבירו את התורה לנביאים וכן הלאה נמסרת התורה מדור לדור. אתה יודע שעם ישראל הוא עם שעבר הרבה סבל והרבה גלויות. לא פשוט לשמור את המצוות ואת דברי התורה תוך כדי צרות ונדודים. האוסף שלי הוא אוסף של סיפורים על ספרי תורה שנשמרו גם בתקופות הנוראות ביותר".
באלבום הופיעה תמונה של ספר תורה גדול. על המעיל שלו נרקמה בחוט זהב דוגמה מפותלת ומקושטת. "ספר התורה הזה נכתב בליטא, לפני מאות שנים. הוא עבר מאב לבנו. כשנאסר על יהודים ללמוד עברית או תורה, הספר הוחבא. מלשינים וחיפושי פתע בבתים היו עניין יומיומי. לו מצאו את ספר התורה הזה, על בעליו היה נגזר עונש מאסר! בדרך לא דרך הצליחו להבריח את הספר הזה לארץ ישראל".
בדף הבא הייתה תמונה שהכרתי. טייס החלל אילן רמון ז"ל החזיק בספר תורה קטן. הזקן השיב על המבט החוקר שלי בסיפור: "זה ספר מיוחד ששרד את השואה. הרב שמעון דסברג מסר אותו לנער בר מצווה. הוא דאג שיהויכין, אותו ילד שהגיע לגיל מצוות, ילמד לקרוא בתורה ואפילו סידר שיחגוג בר מצווה ויפגוש את אמו, כל זאת בתופת של המחנה. כשיהיוכין בגר הוא העביר את הספר לאילן רמון שלקח אותו עמו לחלל".
הפכתי דף. האלבום היה מלא תמונות של ספרי תורה. חלקם במעילים רקומים, חלקם בתיבות של זהב וכסף, חלקם רק קרעי קלף. כל דף סיפור. כל תמונה - מסירות נפש של יהודים להעביר את התורה הלאה, לדור הבא.
"אתה מבין", הביט בי הזקן ודמעות בעיניו, "האמונה שלנו, התורה שלנו, זו השרשרת האינסופית של עם ישראל, ואתה ואני חוליות בשרשרת הזאת. אין לזה סוף! אני אעביר את התורה לדור שלך, אתה תעביר לדורות הבאים, וכל זה מתחיל ממש עוד מעט, במעמד הר סיני, בחג שבועות, חג מתן תורה".