ביקורת דיסק - עשרים בעשר

'המניין - שרים 20 לקרליבך',

אורחים: יצחק מאיר, אייל כהן, אבי מילר וישי ריבו

זה קרה אחרי שלמדנו בבית הספר את האגדה על הר סיני, שנבחר לארח את מתן תורה דווקא מפני שלא חיפש את התהילה ולא דחף את עצמו בכוח.

בפעם הבאה שהצבענו בכיתה, החבר'ה כבר לא אמרו "תבחר אותי! אני יודע! מגיע לי!", אלא "אני הכי צנוע!" או אפילו "אני הר סיני!".

ולמה נזכרתי בזה? כי גם בשוק המוזיקה יכולה להיווצר תחרות סביב השאלה מי הענו ביותר. אמנם ברבים מענפי המוזיקה המטרה היא להיות כמה שיותר נוצץ, רועש או גרנדיוזי, מה שמוביל אמנים לפרויקטים שאפתניים של עיבוד והפקה, אבל בזמר החסידי אפשר למצוא גם את המגמה ההפוכה: זמרים שמנסים להיות יותר ויותר פשוטים.

בז'אנר הקרליבכי אפשר למצוא את השאיפה לאותנטיות. ללכת על הכי בסיסי, הכי פחות מעובד. מצד שני, אם הסגנון שלך כל כך פשוט ומינימלי, צריך סיבה טובה כדי לצרוך את השירים שלך. איך אפשר מצד אחד לגלות מקוריות וחדשנות, ומצד שני לשמור על האופי הפשוט והאותנטי? חברי פרויקט 'המניין', גם אם הם לא התכוונו לזה, מציגים נוסחה מעניינת. החידוש שלהם הוא קודם כול הכמות: לא פחות ממניין, כלומר עשרה מוזיקאים (זו לא המצאה שלהם, עובדיה חממה כבר אסף עשרה יהודים למניין ב"אנא בכח"). חידוש נוסף הוא המגוון העשיר והמקורי של כלי הנגינה המשתתפים באלבום, ואפשר למצוא עוד כמה חידושים בין השירים. אבל המוזיקה עצמה נשארת זכה, פשוטה, נאמנה לדרכו של ר' שלמה קרליבך, שללחניו מוקדש אלבום הבכורה של 'המניין'.

גם האלבום הזה, 'המניין – שרים 20 לקרליבך', כיכב באתר האינטרנט הד-סטארט לפני יציאתו לאור. למי שלא מכיר, מדובר באתר שמאפשר ליוצרים להשיג מראש תמיכה כספית ביצירה שלהם, במקום להסתכן ולהיכנס להפסדים. העובדה שיותר אלבומים יוצאים לאור דרך האתר הזה היא אמנם מבורכת, כי היא אומרת שהשיטה עובדת, אך מנגד אפשר גם להתחיל לחשוש לעתידו של שוק המוזיקה (לאו דווקא היהודי-חסידי) אם הוא לא יכול להסתדר בלי זה. מכל מקום, לפחות בשביל זמרים סטייל הר סיני, הד-סטארט הוא הדרך להצליח להשמיע את קולך בלי להתהדר בעצמך יותר מדי.